אז כמו שאמרנו, נכפתה עלינו מנוחה ארוכה ומשעממת, כך שלא נותר לנו אלא לעדכן בהתפתחויות האחרונות. למי שלא קרא את הפרק הכפול, הפסד שלו. בכל זאת נזכיר שסיימנו את הפרק עם חוויה נהדרת בטרק הפיץ רוי ועם אופטימיות זהירה לקראת המעבר לצ'ילה, לעיירה פורטו נטאלס וטרק של 4 ימים בטורס-דל-פיינה אשר תוכנן להיות אחד מרגעי השיא של הטיול שלנו.
הפעם הגענו למעבר הגבול מוכנים מראש, רק עם תפוח אחד וקלמנטינה אחת, כך שלא היתה לנו בעיה לחסל את הפירות לפני שיצחקו עלינו שוב. צ'ילה, חזרנו אליך.
מזג האויר בנסיעה היה לא רע, אמנם קריר אך לא גשום וגם הרוחות היו סבירות. טורס-דל-פיינה, היר וי קאם! הגענו לפורטו נטאלס (ממנה יוצאים אל הטרק לאחר יום התארגנות) בשעה 10 וחצי בלילה, ירדנו מהאוטובוס, העמסנו את התיקים על גבינו ויצאנו לדרכנו לכיוון ההוסטל, מרחק כשני רחובות מהתחנה. בדרך עברנו ליד כמה מסעדות שנראו לנו חמודות, ונעמה העיפה מבט לתוך אחת מהן וציינה שצריך לבדוק אותן באחד הימים. טיפ למבקרים בפורטו נטאלס - לא מומלץ להסתכל לתוך מסעדה בזמן שהולכים על המדרכות כאן. מסתבר שיש להן חיים משל עצמן. באותו רגע, אחת המרצפות במדרכה החליטה להתרומם, וברגע הבא נעמה מצאה את עצמה מתעופפת כמה מטרים קדימה ונוחתת על הפרצוף (כן, זה כואב כמו שזה נשמע. בעצם, זה כואב יותר). בגלל התיק הכבד על הגב היא לא הספיקה לבלום את הנפילה.
טוב, קחו בחשבון שהתיאורים מכאן עלולים להיות לא כל כך נעימים.
 |
| המדרכה הסוררת. חדי העין שביניכם יוכלו לראות את שרידי הנפילה |
נעמה שרועה על המדרכה וחושבת "אני חיה? כן, נראה לי. הדם הזה, זה ממני?" יש הרבה דם על המדרכה. וכואב נורא. אוסקר מסיר ממנה את התיקים ומסמן ליושבי המסעדה שצפו במתרחש בפנים תמהות שלא, לא הכל בסדר. בזה אחר זה הסועדים נוטשים את צלחותיהם העמוסות ויוצאים אל הרחוב. אחת הנשים מביאה שקית קרח. מישהו שואל אם לקרוא לאמבולנס. אוסקר מושיב את נעמה ומוודא שהיא בהכרה. לפתע מגיחה איזו סבתא צ'יליאנית משומקום ובודקת אם האף שבור. מדלת קטנה בבית סמוך יוצאת עוד דודה חמודה. בתוך כל ההמולה, עוצר לידנו ג'יפ קטן. הנהגת יוצאת אלינו במהירות וקוראת לנו להצטרף אליה לבית החולים. היא מדברת אנגלית, תודה לאל!
תכירו את ויקי, המלאכית שלנו. היא לוקחת אותנו במהירות לבית החולים. נעמה שואלת אם זה בית חולים נורמלי, וויקי אומרת שהוא ככה ככה. אנחנו שואלים את עצמנו למה שהיא תגיד לנו דבר כזה, אבל מבינים תוך כמה דקות שהתשובה שלה עשתה חסד עם בית החולים. אם יש בית חולים בעיירת "שקר כלשהו" בערבות טימבקטו, הוא כנראה יותר נורמלי מבית החולים הזה. הכלא הצפון קוריאני נראה יותר מזמין מבית החולים בפורטו נטאלס. חצי מהנורות שרופות, ציוד רפואי משנות השישים, אין נייר טואלט בשירותים המסריחים, אך למען הסדר הטוב מופיעים על הקיר שני פוסטרים בסגנון פרויקט גמר שנה ד', בהם מפורטים הישגי בית החולים בשנתיים האחרונות באמצעות תרשימי אקסל ססגוניים. יום שישי בערב, ומקבלים את פנינו 3 העובדים היחידים באותו זמן: מזכירה אפאתית, אחות אנטיפטית ורופא פלגמטי. מיותר לציין שאף אחד מהם לא דובר אנגלית, ועוד יותר מיותר לציין שהם מופתעים עד עמקי נשמתם שזוג תיירים בעיירה בה עוברים 30,000 תיירים בחודש אינם דוברי ספרדית! ויקי המלאכית שוב נחלצת לעזרתנו. היא אמנם בריטית אך מסתבר שהיא מתגוררת כאן כבר 4 שנים, וסוף סוף יש לנו מתורגמנית. אנחנו ניגשים לפקידת הקבלה ואוסקר מגיש לה את הדרכון. גובה התשלום לא מאחר להדהד באוזנינו, ונעמה השותתת דם לא שוכחת לשאול: אתם מקבלים כרטיס אשראי?
אנחנו ניגשים לחדר הטיפולים, אך בלבם של הרופא והאחות אין מקום ליותר משני אנשים, ולכן עלינו לבחור מי מבין השניים - הבעל הטרי והדואג או המתורגמנית - יצטרף לפצועה בחדר הטיפולים. בלית ברירה, אוסקר יוצא לחכות בחוץ. ויקי נשארת להחזיק את ידה של נעמה בזמן שהאחות תופרת את החתך באפה. ויקי מספרת לנעמה שהאחות מבטיחה כי היא תתפור אותה הכי יפה שהיא יכולה, אך איכשהו נעמה כבר משלימה עם התוצאות הצפויות. שיעור המלאכה מסתיים, והאחות מודיעה לנו שיש לבצע צילום רנטגן כדי לוודא שהאף לא נשבר, אך מכון הרנטגן ייפתח רק ביום שני בבוקר (להזכירכם, בעוד 3 ימים). אפשרות אחרת היא לנסוע לעיר פונטו ארנאס, מרחק 3 שעות נסיעה באוטובוס, למרפאה הנורמלית היחידה באזור.
באותו זמן, אוסקר מנסה לשכנע את המזכירה להתקשר להוסטל ולהודיע שאנחנו מאחרים קצת. על פניו נשמע פשוט. למעשה, רק החיפוש אחר הטלפון בדפי זהב המקומיים נמשך דקות ארוכות, בעקבותיו הגברת נתנה לאוסקר את הספר בציפייה שיעשה משהו עם המספר שמצאה. אך אוסקר שלנו לא פראייר! (ובעיקר אין עליו טלפון) כך שנדרש עוד זמן רב עד שהיא משתכנעת לחייג עבורו לאכסניה מהטלפון של - השם ירחם - בית החולים!
נעמה תוהה לעצמה אם אחרי שיסיימו עם האף יטפלו לה גם בפצע הענק בכף היד, אך האחות כבר יצאה להפסקת סיגריה וויקי אומרת שנראה לה שהם סיימו איתנו. שיא הביזיון מגיע כאשר אנחנו מנסים לשכנע את הרופא לחבוש את הפצע ביד. בפרצוף זועף הוא מביא תחבושת ומניח על הפצע המדמם והמזוהם. אנחנו מסבירים לו בסבלנות בתנועות ידיים כמו לתלמיד שנה א' בפקולטה לרפואה: קודם מחטאים, אחר כך חובשים. רק כדי להיפטר מהאורחים הטורדניים שהפריעו לו בעבודה, הוא מורח מעט יוד ומדביק תחבושת מגושמת על הפצע. תודה רבה באמת.
אחרי חוויה שתיכתב בספר ההיסטוריה של משפחת פיקסלר הצעירה, ויקי לוקחת אותנו לבית המרקחת ולאכסניה. אנחנו נכנסים רטובים, קפואים ומכוסי דם (בית חולים זה לא מכון יופי!) לאכסניה, למול פניהם הנדהמות של השוהים בסלון. יש לציין שלא ראינו אותם יותר באכסניה מאז אותו ערב. אנחנו חושבים שהם ברחו.
בעלי המקום מקבלים אותנו בצורה הכי מדהימה שהם יכולים. מיד מובילים אותנו לחדר, מביאים לנו תה ועוגיות ואף מציעים להזמין לנו טייק-אווי מאחת המסעדות באזור. אנחנו מוותרים על ההצעה אבל מיד ניגשים לתכנון הנסיעה שלנו למחרת למרפאה בפונטו ארנאס לצילום האף. השעה 1:30 בלילה, ואנחנו מתכננים לקחת אוטובוס ב7:30 בבוקר, נסיעה של 3 שעות, כדי להספיק לחזור באותו יום.
לאחר לילה נטול שינה כמעט, אנחנו משכימים קום וחוטפים משהו קליל לארוחת בוקר, כדי לתפוס את האוטובוס הראשון. אבל בעיר הפלאים פורטו נטאלס, גם להשיג כרטיסים לאוטובוס במקרה חירום זה לא דבר של מה בכך. אנחנו מגיעים למשרד חברת האוטובוסים ובספרדית עילגת מנסים להסביר שאנחנו חייבים להגיע לפונטו ארנאס. אנחנו מצביעים על הפרצוף החבוש של נעמה כדי להדגיש את הדחיפות. לצערנו האוטובוס הראשון מלא, אך באוטובוס הבא בעוד שעתיים יש מקום. אנחנו מבקשים להזמין מקום לאוטובוס הזה. בינתיים, זוג מטיילים נוסף נכנס למשרד ומדבר עם הפקיד השני. באותו זמן אנו מנסים גם להסביר לפקיד השוקיסט שלנו שאנחנו רוצים לחזור באותו יום אך לא יודעים עדיין באיזו שעה. תנועות ידיים, שרטוטי דיאגרמות ושיחון עברי ספרדי לא עוזרים, ואנחנו מחליטים להעזר בבעל האכסניה שלנו, דובר האנגלית. לאחר שיחה בטלפון שבור, בה אנחנו מדברים איתו באנגלית והפקיד מדבר איתו ספרדית, אנחנו סוף סוף מצליחים להעביר את המסר. הפקיד מסכם את ההזמנה: לאוטובוס הקרוב אין מקום, תצטרכו לחכות לאוטובוס הבא (השלישי). המומים ונרגזים, אנחנו אומרים לו: אבל אמרת שיש מקום באוטובוס הקרוב! זה מקרה חירום! והוא מסביר לנו בסבלנות: הזוג שהיה כאן הרגע תפס את המקומות האחרונים...
נחסוך מכם את הקללות בעברית שהפקיד ספג. לקחנו את האוטובוס השלישי ונסענו 3 שעות למרפאה. אחרי החוויה המרתקת שעברה עלינו בפורטו נטאלס, ועם זכרונות מרים מהביקור הקודם שלנו בצ'ילה, כבר לא ידענו למה לצפות. להפתעתנו המרפאה בפונטו ארנאס היתה מעולה. צוות מקצועי, דובר אנגלית ובעל חוש הומור הקל עלינו את הביקור. רופא שיצא הרגע מסרט מצויר, שאל מתי קרתה התאונה. למשמע תשובתנו - אתמול - הוא פשוט התחיל לשיר: yesterday, all my troubles seemed so far away....
ממצאי הצילום לא היו משמחים במיוחד - האף שבור. לא משהו נורא, אבל צריך לנוח כמה ימים, לקחת קוקטייל מגוון של כדורים, ולצערנו הרב, לא לצאת לטרק של 4 ימים. נו טוב, גם ככה כל הזמן יורד פה גשם. אוי, צ'ילה צ'ילה...
אז... בפרק הבא נספר מה עושים כשאי אפשר לעשות את הדבר היחיד שיש לעשות בפורטו נטאלס.
מתגעגעים,
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה