למה אנחנו חושבים שהקורקובדו לא ראוי להיות פלא עולם

פסל ישו הגואל - ריו דה ז'נירו

יש לנו משימה אישית קטנה (גדולה) - לבקר בכל שבעת פלאי העולם החדשים, ורצוי גם באחד הישן שנשאר. בטיולים קודמים ביקרנו כבר בקולוסיאום ברומא ובפטרה בירדן, וממש בסוף הטיול האחרון שלנו בברזיל ביקרנו גם בפסל "ישו הגואל" על הר הקורקובדו בריו דה ז'נירו. 8 ימים עברו מאז ביקרנו שם, ואנחנו עדיין לא מצליחים לחשוב על סיבה אחת למה האתר הזה זכה בתואר המכובד של אחד משבעת פלאי העולם החדשים. לעומת זאת, אנחנו מצליחים לחשוב על הרבה מאוד סיבות למה הוא לא ראוי לתואר הזה, בטח שלא בהשוואה לפלאים האחרים, והנה כמה מהן.

פטרה - ירדן

התקופה. כל הפלאים האחרים נבנו לפני מאות ואלפי שנים. הטאג' מאהל בהודו הושלם במאה ה17, ושאר הפלאים פרט לפסל ישו הגואל הושלמו לפניו, חלקם עוד לפני תחילת ספירת הנוצרים. סין העתיקה, רומא העתיקה, המאיה, האינקה, הנבטים, האימפריה המוגולית - אלו תרבויות שכיום אפשר רק לקרוא עליהן בספרים (טוב, גם בויקיפדיה). ומה לגבי פסל ישו? הוא הושלם ונפתח למבקרים בשנת 1931, שזה אפילו אחרי שהסבתות שלנו נולדו! האם אפשר, ברטרוספקטיבה של פחות מ100 שנה, לומר על אתר כזה שהוא פלאי?

מאצ'ו פיצ'ו - פרו

הטכנולוגיה. רוב הפלאים נבנו בדם ויזע של אינספור עובדים (בדרך כלל, עבדים) וללא שימוש בטכנולוגיות המוכרות לנו כיום. החומה הסינית נבנתה באמצעות אבנים, סלעים, אדמה ועצים. הקולוסיאום, צ'יצ'ן איטצה והמאצ'ו פיצ'ו נבנו מאבנים ענקיות, ובמאצ'ו פיצ'ו תעלומה גדולה היא, כיצד העלו הבנאים את האבנים הענקיות לראש ההר. פטרה היא עיר שלמה שנחצבה בקירות הואדי בפטיש ואיזמל. קצרה היריעה מלהכיל את תיאור התהליך המורכב של הקמת הטאג' מאהל. ולעומת הפרויקטים הענקיים האלה, עומד לו פסל ישו הגואל, אשר נוצק מבטון במשך 9 שנים בעזרת תרומותיהם של נוצרים ברזילאים אדוקים. זה בערך כמו להשוות בין הקפלה הסיסטינית, שצוירה על ידי מיכאלאנג'לו במשך 4 שנים, לבין הפוסטרים עם הפרסומות של פוקס שמתנוססים מעל נתיבי איילון.

צ'יצ'ן איטצה - מקסיקו

הגודל. האגדה מספרת שביום יפה, אפשר לראות את החומה הסינית מהחלל. קל להאמין לטענה הזו (שהיא אגב, מופרכת), בהתחשב בעובדה שאורך החומה הכולל הוא כמעט 9000 קילומטר. אבל זה באמת לא כוחות, שאר הפלאים הם הרבה יותר קטנים. ובכל זאת, בקולוסיאום יש 50,000 מקומות ישיבה, המאצ'ו פיצ'ו ממוקם על הר בגובה 2500 מטר, הטאג' מאהל וגניו הוקמו על שטח של מאות מטרים רבועים והצ'יצ'ן איטצה היא עיר קטנה ומורכבת. בפטרה לקח לנו יום שלם לבקר ברוב האתר, ובגלל שהתעייפנו בסוף אפילו לא הספקנו את כולו. בקורקובדו, לעומת זאת, התעייפנו בעיקר מלעמוד בתורים לרכבת הלוך וחזור מהאתר. גובהו של הפסל הוא 40 מטר, ורוחבו 30 מטר, אבל זה כולל את ידיו הפרוסות. למעשה לוקח בערך 3 דקות להקיף אותו בהליכה נינוחה, ובשאר הזמן עסוקים בלהדוף את עשרות התיירים מלהכנס לתמונה (שאגב, יכולה להכיל את כל הפסל אם עומדים במרחק של כ20 מטר ממנו. נסו לצלם את הקולוסיאום במלואו ממרחק כזה.)

החומה הסינית הגדולה

הסיפור. מאחורי כל פלא עומד סיפור שמצדיק את קיומו. הקולוסיאום שימש למלחמות גלדיאטורים; החומה הסינית שימשה להגנה על גבולות האימפריה; פטרה, מאצ'ו פיצ'ו וצ'יצ'ן איטצה שימשו למגורים ולפולחן של תרבויות עתיקות; ואיך אפשר להשאר אדישים לסיפור שמאחורי הטאג' מאהל, שנבנה על ידי קיסר מוגולי לזכר אשתו המנוחה שנפטרה בעת לידת בנם ה14, ומסמל את אהבתו העזה אליה. כל האתרים האלה מכילים בתוכם, בארכיטקטורה ובקישוטים, עולם ומלואו, ממש תיעוד היסטורי של התרבויות הנעלמות הללו והסגנונות שהיו נהוגים בתקופתן. סיפורו של הקורקובדו קצת פחות מורכב: הוא נבנה במטרה לממש את הרעיון שהועלה בסוף המאה ה19 על ידי כומר מקומי, של הצבת סמל נוצרי בראש ההר. ללא ספק, סיפור עמוק ומעורר השראה.

טאג' מאהל - הודו

האם יש כאן משהו שאנחנו מפספסים? האם הנוף המרהיב הנשקף מהפסל, שהוא מעשי ידי הטבע (ויש שיגידו בורא עולם) הוא-הוא הפלא האמיתי? האם פסל ישו הגואל בריו דה ז'נירו קם לתחייה בלילות ירח מלא ומגרד במצחו, תוהה לעצמו למה תקעו אותו על ההר הזה סתם ככה? האם כשנבחר לפלא עולם, נחשבו גם אורכי התורים המשתרכים כחלק מהפלא עצמו? ובעצם, אין מה להתפלא, כאשר שבעת פלאי העולם המודרני נבחרים, כמעט כמו בתכנית ריאליטי, על ידי הצבעה באינטרנט.

הקולוסיאום - רומא

הפרק הקודם
הפרק הבא

ארץ טרופית יפה, בדרך כלל

את השבועיים האחרונים של החופשה שלנו קיבלה ברזיל, כדי שנוכל להגיד שגם אנחנו ישבנו על החוף עם מיץ אננס בירח הדבש שלנו. מרגע שעברנו את הגבול (טוב, אולי קצת לפני) לא הפסיקה להזדמזם לנו בראש הנעימה הקלאסית הידועה "ברזיייללללל, לה לה לה לה לה לה לה לה...", ולפעמים גם קיבלנו מבטים משתאים מהסובבים אותנו כשגילינו שזה יצא בקול רם עם נענוע קליל של הישבן. התחנה הראשונה בירח הדבש האמיתי שלנו היא פלוריאנופוליס (או בקיצור פלוריפה), שהיא סוג של אילת על סטרואידים. זה אי גדול בדרום ברזיל שכל הברזילאים נוסעים אליו בחופשת הקיץ שלהם. חופים, טיילות, מלונות פאר לצד מלונות בוטיק ואכסניות, מסעדות ובארים, רק הרבה יותר גדול והרבה יותר יפה.

אז בתום הביקור שלנו במפלי האיגואסו לקחנו אוטובוס לילה ברזילאי לפלוריפה. נסעו איתנו באוטובוס גם זוג נורבגית-דני שכבר היו מורגלים בנסיעות הברזילאיות וברגע שהתיישבו התחילו להוציא סוודרים, גטקעס וכובעי צמר, כאשר בחוץ שורר חום יולי-אוגוסט (למרות שינואר). תהינו לעצמנו אם אנחנו מפספסים פה משהו,  וכמובן שעם הזמן שעבר בנסיעה הבנו שלמושבים המפנקים עם השמיכות והכריות באוטובוסים הארגנטינאים אנחנו יכולים רק להתגעגע. בקו שבין איגואסו לפלוריפה לא פועלים אוטובוסים עם מיטות ואוכל, כך שהנסיעה של 17 השעות עברה בישיבה (כמובן שלנשנושים דאגנו בעצמנו). מזל שהיו ידיות למושבים, כי הנהג לא ממש התחשב ביציבותם, קיבותיהם או עצביהם של הנוסעים, ורוב הזמן היינו עסוקים בלהחזיק חזק, תוך ניסיונות כושלים לשמור על חום גופנו בטמפרטורה המקפיאה ששררה באוטובוס. למזלנו, זו הנסיעה הארוכה הראשונה והאחרונה שלנו בברזיל. 

מכיוון שהגענו בשיא העונה (בשבוע שאחרי ראש השנה), בחרנו באזור בו נשהה לפי זמינות ומחירי המלונות ולא בדיוק לפי ההמלצות בגרינגו ("ללא ספק האזור האזור שאתם צריכים לחפש הוא בארה דה לגואה"). לגמרי במקרה, המלון של הזוג החביב שנסע איתנו היה די קרוב למלון שלנו, אז החלטנו לקחת מונית ביחד. מה שלא חשבנו עליו, בהנחה שארבעתנו נמלא את מושבי המונית, זה איפה בדיוק יכנסו המוצ'ילות של כולנו. כך יצא שהמונית שלקחנו היתה פיצפונת, הבגז' לא יכול היה להכיל את כל הציוד, ואנחנו המצאנו וריאציה חדשה לחידת הפילים הידועה, בסגנון "כמה אנשים שבעי סטייקים ואלפחורס יכולים לשבת במושב אחורי של פרייבט".

שף.
(אנחנו מודים שהתמונה מgoogle images
אבל זה באמת הוא)

הגענו למלון הקטן והחביב שלנו (שיותר מזכיר bed&breakfast עם הרבה חדרים), וקבלת הפנים מבעל המלון היתה לבבית כמו שרק איטלקים יודעים. המלון ממוקם ממש על החוף, ומחלון החדר רואים ושומעים את הים מקרוב. בעל המלון לא שכח לציין שיש גם מסעדה איטלקית מצוינת במלון, בה עובד "השף האיטלקי הכי טוב בברזיל", שעבד בעבר במלון המפואר ביותר בסאו פאולו והחליט לעזוב את ההמולה לטובת השמש והשלווה. אחרי שהתמקמנו ועשינו סיבוב קצר בחוף, החלטנו לבדוק את אמינות הסופרלטיבים שקיבל השף מבעל המלון, בארוחת ערב מלאה עם 3 מנות לכל אחד כולל אפריטיף וכמובן מיץ אננס. כמו במהלך כל הטיול, הגענו מורעבים כבר לפנות ערב, והמסעדה הריקה לא הרתיעה אותנו מכיוון שבדרום אמריקה כולם אוכלים ארוחת ערב אחרי 21:00. ואכן, למרות שהיינו הלקוחות היחידים במסעדה, ואולי בגלל זה, הארוחה היתה מושלמת. הסקאלופים המוקרמים בגבינה כחולה היו בלתי נשכחים (אנחנו עוד נמצא מנה כזאת בארץ, ואם לא אז נכין), לינגוויני פירות ים (ככה צריכה להיעשות פסטה) והקפיריניה שליוותה את הארוחה השאירו עלינו רושם של שף מקצועי ממדרגה ראשונה ושמחנו שזכינו לטעום ממעשי ידיו. לקראת הקינוח, הרושם החל להתערער. מבטיו של אוסקר שהחלו לנדוד מאחורי גבה של נעמה לאורך הקיר הסגירו את הסופר-ג'וק שהסתובב שם בין ערימות הצלחות הממתינות לארוחת הבוקר. במקרה עבר שם גם שף (כי בזמן שאכלנו לא היתה לו תעסוקה), וכשראה את הג'וק ניגש אליו בנונשלנטיות ונתן לו לאטמה כזאת שלא השאירה לו שום סיכוי. בעוד הוא מפרפר על הרצפה, שף ניגב את ידיו על הסינר והבטיח לנו "בננה פלמבה" על חשבון הבית (שהיתה מעולה, דרך אגב).

למחרת בבוקר הגענו לארוחת הבוקר וראינו את שף מכין מיצים ולחמניות. "בוקר טוב, שף", אנחנו מברכים אותו, ו"השף האיטלקי הטוב בברזיל" יוצא מהמטבח ללחוץ את ידינו, עם תחתוני בוקסר ושיער פרוע... בעוד נעמה מפנה את מבטה לצד השני ומנסה לשכוח את המחזה, אוסקר חושב לעצמו, "איזה מלך". כך הכרנו את שף, דמות מיתולוגית שלא תישכח זמן רב.

לאחר יומיים של שיטוט בחופים הקרובים והיכרות מקרוב עם השמש הברזילאית (רק לידע כללי, היא שורפת כמו בכל מקום אחר), ועם מגוון הפירות האינסופי והמפתה (אתם לא יודעים כמה קשה לבחור מתוך 20 פירות מה לשים במיץ) החלטנו לנסוע לבארה דה לגואה כדי לברר על מה כל המהומה. מהתייעצות עם החבר'ה בקבלה למדנו שאנחנו צריכים לקחת אוטובוס לתחנה המרכזית הקרובה אלינו ומשם עוד אוטובוס לבארה דה לגואה, מרחק של כשעתיים נסיעה (שזה כלום בהתחשב בניסיון האוטובוסי שלנו). עם האוטובוס הראשון, שיוצא מפתח המלון ומגיע עד לתחנה, הסתדרנו. אבל כשהגענו לתחנה המרכזית היינו קצת בשוק, וכנראה שזה היה ממש שקוף כי ניגשה אלינו בחורה מקומית ושאלה בפורטוגזית לאן אנחנו מנסים להגיע. לאחר שענינו לה, או ליתר דיוק, הראינו לה את הפתק שרשמו בשבילנו במלון, המשכנו בדרכנו והיא הלכה לכיוון השני, אך לפתע ראינו שהיא חוזרת אלינו בריצה מדלפק המידע עם כל האינפורמציה שאנחנו צריכים. למול מבטינו הנדהמים היא עומדת שם ונותנת לנו נאום של חמש דקות על אופן ההגעה ליעד, בפורטוגזית כמובן, ואנחנו מנסים לעצור אותה ולהסביר לה - אנחנו לא מבינים פורטוגזית!! והיא, בטח שלא מדברת אנגלית, כך שבלי הכנה מוקדמת ובלי להבין מאיפה זה בא לנו, אנחנו שואלים: אספניול? היא ממשיכה להסביר בתנועות ידיים, מושכת אותנו ממקום למקום בתחנה, מפנה אותנו לנהגי אוטובוס וכרטיסנים שמנסים להגיד לנו בדיוק את אותו דבר, ואחרי התרוצצויות ממושכות אנחנו מבינים שהיום כבר לא נוכל לקחת את האוטובוס לבארה... אבל דבר אחד יוצא מהבלגן הזה: פתאום אנחנו מבינים שאנחנו מדברים ספרדית הרבה יותר טוב ממה שחשבנו, ומאותו רגע אנחנו מנסים לתקשר עם הברזילאים (שלא יודעים אנגלית וגם לא ספרדית, אבל ניחא) בשפה שעד לפני 5 ימים ניסינו להתחמק ממנה כמה שיותר. 
בכלל, אמרו לנו שהפורטוגזית שונה לגמרי מהספרדית. גילינו שזה ממש לא נכון. פורטוגזית זה פשוט ספרדית שבכל מילה בה הוסיפו או הורידו אות, הוסיפו בסוף "יאווו" (כמו הסיומת של מיאו) ומבטאים אותה במבטא רוסי. לנעמה זה בכלל נשמע כמו רוסית, אבל משום מה אוסקר לא רואה את הדמיון בין השפות.
אז אחרי שפיספסנו את ההזדמנות שלנו לנסוע באותו יום לבארה דה לגואה, קמנו למחרת בשעה מוקדמת (8:00) ויצאנו לדרכנו לפי ההוראות שהצלחנו להבין מהנאום של הברזילאית החביבה. למרבה ההפתעה זה עבר בהצלחה, בסיוע חצי מהנוסעים באוטובוס שנחלצו לעזרתנו תוך דיונים סוערים והתייעצויות כששאלנו איפה התחנה שאנחנו צריכים לרדת בה. בשעה טובה ומוצלחת הגענו לבארה! בירת הגולשים של ברזיל, עם גלים ענקיים והמוני גולשים מתחילים (המומחים כנראה כבר מיצו את המקום) שניסו את מזלם בתפיסת גלים. אנחנו הסתפקנו בלשבת על החוף, לשתות מי קוקוס עם קש, להדוף מעלינו את מוכרי האוכל ובגדי הים שמסתובבים שם ולהתפלא על התעוזה בכל פעם שבחורה ברזילאית עברה מולנו.
למחרת הגיע הזמן לעזוב את פלוריפה ולנסוע לאיליה גרנדה, אי שנמצא דרומית לריו דה ז'נירו. מסתבר שלנסוע לאיליה גרנדה זו לא משימה פשוטה כל כך. מהמלון בפלוריפה ועד לפוסאדה באיליה גרנדה הצלחנו לעבור את כל סוגי כלי הרכב שמופיעים במילון לילדים: מונית, מטוס, מיניבוס, אוטובוס, סירה ואופניים (של סבל התיקים). ובכל זאת, זה היה הרבה פחות נורא מהנסיעה הקודמת שלנו...

אורח בדרך ללופז מנדס

הלגונה הירוקה

הפוסאדה שלנו (bed & breakfast בעברית) ממוקמת על החוף, והיא מנוהלת על ידי מֶמֶה, אישה מבוגרת ומיוחדת במינה עם ראסטות בלונדיניות ועם מבטא מאוד משעשע באנגלית (לפחות היא מדברת אנגלית!). אם בפלוריפה חשבנו שאנחנו קרובים לחוף, כאן ממש היינו על קו המים, מה שקצת הדאיג אותנו כשהתעוררנו באמצע הלילה לקולות הרעמים והסערה שהתחוללה בחוץ וגרמה להפסקת חשמל ביישוב. אך פרט לאותו לילה, שעבר בסופו של דבר בשלום, מזג האויר היה די טוב במהלך חמשת הימים ששהינו שם. ביום הראשון לקחנו שייט לחופים הדרומיים של האי. אווירת המסיבות על הסירה, בה שהו בסביבות 80 איש, היתה קצת מוזרה לנו אבל החופים היו יפהפיים ובאי הקטן Jorge Grego, בו שנירקלנו לצד צבי ים - אוסקר ראה חמישה צבים! (בזמן שנעמה בדיוק הסתכלה לצד השני). בשייט הבא, שהיה לחופים הצפוניים של האי, כבר וידאנו מראש מה אופי הטיול, ושטנו בחברת עוד 7 מטיילים בסירה קטנה ומהירה אל הלגונה הכחולה, הלגונה הירוקה, המסוק הטבוע ועוד חופים קטנים ויפים, בהם ראינו בעיקר אלמוגים וכוכבי ים שמנמנים. אך אף אחד מהחופים שראינו לא משתווה לחוף לופז מנדס, שנחשב לאחד מהחופים היפים בברזיל, ואולי זה בגלל שלא ניתן להגיע ישירות אליו אלא צריך לקחת סירה לחוף אחר, לטפס (עם כפכפים ובגדי ים!) על גבעה ולרדת מצידה השני, מה שמסנן לפחות חצי מהמבקרים בו... כשסיימנו את ה"טרק" הקטן, אחרי פגישה עם משפחת קופים קטנה שקיפצה על הענפים לצידי השביל, הגענו לרצועת חוף ארוכה ורחבה עם מי טורקיז צלולים ועם חול לבן ודק, מוקפת ביערות טרופים ובשלווה אולימפית. ללא ספק אחד החופים היפים ביותר שביקרנו בהם במסעותינו בעולם. בתור שני גולשים מקצועיים ומנוסים שמזמן לא תפסו איזה גל, החלטנו לשכור לנו בוגי ולהראות שם לכל הילדים, שעושים את זה בלי שום בעיה, שאנחנו כבר שכחנו את מה שהם עוד לא למדו. טוב, אתם יכולים לתאר לעצמכם את התוצאות. אחרי כמה וכמה נסיונות שום גל לא נתפס, ואנחנו חזרנו לחוף עם הגלשן בין הרגליים. זה כנראה קצת יותר מסובך ממה שזה נראה...
אחרי חמישה ימים באיליה גרנדה, בהם סוף סוף הרגשנו נופש אמיתי, הגיע הזמן לצאת לכיוון התחנה האחרונה בטיול שלנו: ריו דה ז'נירו! עם מלון שממוקם על חוף בקופקבנה ועם התדמית הקייצית והמהנה שיש לנו בראש מהשירים של יהודית רביץ, זאת הולכת להיות חגיגת קיץ אמיתית! מיד כשהגענו יצאנו לטיול לאורך החוף בציפייה למצוא המוני ברזילאים שמחים שרים ומנגנים ורוקדים סמבה וקפואירה. רק חבל שבאותו יום, ובשלושת הימים הבאים, מזג האויר היה מעונן ומדכא והחוף היה די ריק. ביקור לילי בבר "Rio Scenarium" פיצה על חלק מעוגמת הנפש, עם הופעות חיות של מוזיקה ברזילאית ועם ברזילאים שקרעו את הרחבה בריקודי סמבה סוערים. אנחנו הגענו על תקן צמחי קיר - בכל זאת כשרונות הסמבה שפיזזו שם גרמו לנו להרגיש קצת לא בנוח עם חוש הקצב שלנו, אבל היתה חוויה מהנה ואותנטית עד שאפילו שקלנו ללכת שוב באחד הערבים הבאים (רק העלות של התענוג הורידה אותנו מהרעיון מהר מאוד).

תצפית על העיר מהקורקובדו

חוף קופקבנה מהר הסוכר

למרות מזג האויר המבאס, לא יכולנו לוותר על ביקור בקורקובדו - ההר הגבוה בעיר עם פסל "ישו הגואל" הפורש ידיו מעל העיר, אשר נבחר לאחד משבעת פלאי העולם החדשים. רשימת פלאי העולם שביקרנו בהם כוללת כבר שניים: הקולוסיאום ברומא ופטרה בירדן, ואנחנו בהחלט מתכוונים להשלים אותה בבוא העת. את דעתנו על הפסל ועל התואר שקיבל נפרט בפוסט הבא, אךרק נספר שלחכות זמן מצטבר של 3 שעות בתורים לרכבת הלוך וחזור, כדי לעשות סיבוב של רבע שעה סביב פסל ולהתאמץ מאוד לראות דרך העננים את הנוף הנשקף מההר זה באמת לא אטרקציה גדולה. החלק המעניין היחיד בכל העסק היה להקת נגנים ברזילאים שעלו על קרון הרכבת והעבירו לנו את הזמן בתופים ובמחולות. חוץ מזה, מכאן יכולנו לראות את איצטדיון המראקנה, וזה היה הדבר הכי קרוב לביקור באיצטדיון שציפינו כל כך לבקר בו, מכיוון שבדיוק לכבודנו סגרו אותו לשיפוצים לקראת המונדיאל ב-2014. לעומת זאת, התצפית מכיוון הר הסוכר, הבולט לתוך המפרץ ומשקיף על כל העיר וחופיה, היתה מרהיבה. לאחר שעלינו ברכבל לראש ההר, יכולנו לראות את כל אזור המפרץ נפרש לרגלינו, ואפילו את אדון ישו הגואל שמדי פעם עשה טובה ויצא קצת מהעננים.
ו... זהו. הגיע הזמן להפרד מהחופים, הקופים, הפירות, הקפירינייה, והשפה המוזרה הזו שלא היה לנו שום סיכוי להבין... ובעצם להפרד גם מדרום אמריקה. למחרת עלינו על טיסה לישראל, קצת מבואסים שזה נגמר, אבל מודים שגם קצת מתגעגעים לבית. ואנחנו גם מודים לכל מי שטרח וקרא, וקרא וקרא.... 
צ'או, אמיגוס,
נעמה ואוסקר.




הפרק הקודם
נספח

אל תבכי עלינו, ארגנטינה

את הדרך מאושוואיה לצפון ארגנטינה תיכננו לעשות בטיסה לבואנוס איירס ומשם אוטובוס למפלי האיגוואסו בצפון. בלי כוונה, משילוב של מחיר נמוך ואילוצי זמן, יצא שלקחנו טיסה לבואנוס איירס בדיוק ב31.12.2010, ערב השנה החדשה (עכשיו אפשר לגלות שהבלוג שלנו בדיליי של שבועיים...) איכשהו הצלחנו אפילו להשיג לילה אחד בהוסטל נורמלי במרכז העיר וחשבנו שזו תהיה הזדמנות נהדרת לחגוג סוף סוף בעיר גדולה עם המוני חוגגים וזיקוקים.

כשהגענו להוסטל מיד שאלנו את הבחור בקבלה לאן כדאי ללכת כדי לחוות את החגיגות בצורה הטובה ביותר, אך כשראינו שהתשובה מאחרת לבוא, כפי שאמרו גדולים מאיתנו, "פה חשדנו". הבחור הפנה אותנו לאיזו מסיבה בצד השני של העיר, ואמר שלא ידוע לו על חגיגות מיוחדות בקרבת מקום. מסתבר שאצל הארגנטינאים, בניגוד לשאר העולם, חגיגות ערב השנה החדשה מתקיימות בחוג המשפחה, וכל הרעיון של לצאת לעיר ולחזות במופע זיקוקים מרהיב זה לא בדיוק הקטע שלהם.

אבל אנחנו לא ויתרנו - לא ייתכן שבכל העיר הזו לא נמצא זיקוק אחד לרפואה - ויצאנו עם בדל אינפורמציה אחד ששמענו במקרה לגבי האפשרות שאולי באזור הנמל Puerto Madero יש סיכוי שנמצא משהו.

הלכנו ברחובות השוממים של מרכז העיר ולא האמנו למראה עינינו: חוץ מערימות זבל וכמה תיירים תועים לא היה שום זכר לצפיפות וההמולה השוררים כאן בימים רגילים. באחד הרחובות פנתה אלינו לפתע בחורה נלהבת ודיברה כל כך מהר שכל מה שהצלחנו לזהות זה את המילים muchas gracias, מלוות בעוגה עטופה צלופן שנדחפה לידינו. היינו די בטוחים שמה שהיא אמרה לנו זה "תודה רבה לכם שאתם מפיחים קצת חיים ברחוב המת הזה" עד ששמנו לב שמצורף לעוגה פתק קטן עם כתובת של כנסיה והזמנה לביקור. לפחות העוגה הקטנה הרגיעה מעט את רעבוננו לאור העובדה שכל האופציות הקולינריות באזור היו סגורות. 

זיקוקים בבואנוס איירס

כשהגענו לנמל גילינו לשמחתנו שחוץ ממליוני התושבים של בואנוס איירס, יש גם כמה עשרות אלפי תיירים בעיר, רובם ברזילאים, ואזור הנמל נראה כאילו הוא בכלל שייך לעולם אחר. המסעדות פתוחות ועמוסות סועדים, הטיילת והגשרים מלאים עד אפס מקום וכולם ממתינים בציפיה עם בקבוקי שמפניה ביד לרגע המיוחל. מיד תפסנו מקום על הגשר המרכזי (יש לציין שעם כל כמויות האנשים שם, ניקר בליבנו חשש קל לוריאציה על אסון המכביה) וכל שנותר לנו לברר הוא לאן צריך להסתכל כדי לראות את הזיקוקים. הבעיה הזו נפתרה בקלות כאשר בחצות החלו מטחי זיקוקים מכל כיוון אפשרי! מעולם לא ראינו מופע זיקוקים גדול כל כך - במשך כחצי שעה נורו זיקוקים ענקיים, צבעוניים ומפתיעים מלפחות 10 מוקדים שונים ברחבי הנמל והמחזה היה מרהיב.

אז אחרי שקיבלנו את 2011 באופן הראוי ביותר, לקחנו למחרת אוטובוס ליעד האחרון שלנו בארגנטינה: מפלי האיגואסו. את רוב הנסיעה, שנמשכה 16 שעות, העברנו בלילה, וכאשר האיר היום גילינו שהגענו לארץ שונה לגמרי ממה שהכרנו עד עכשיו. הדרך מוקפת ביערות טרופים, והעיירה הקטנה הצמודה לגבול עם ברזיל נראית יותר כמו כפר נידח בתאילנד מאשר כמו הכפרים הנידחים של ארגנטינה. הגענו בשעת בוקר מוקדמת ובלי לבזבז זמן יצאנו מיד לכיוון הצד הארגנטינאי של מפלי האיגואסו.

חיים על הקצה

חוטמנים זוללים במבה שחטפו מילד

התמונות היפות ביותר לא יוכלו לתאר את היופי והעוצמה של המפלים. אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, ובמקרה הזה מבט אחד שווה אלף תמונות. כמו ישראלים טובים, אנחנו מסתכלים סביבנו בהשתאות ושואלים: לא יכלו להשאיל לנו קצת מים?? שבילי הפארק מוקפים ביערות סבוכים ובעלי חיים מגוונים מפתיעים אותנו מכל כיוון: משפחת קופים מדלגת בין העצים, פרפרים צבעוניים נחים על כפות ידינו, ציפורי מים לבנות וגדולות עומדות בשלווה על סלעים קטנים כאילו שלא שוצף מסביבם אחד המפלים הגדולים בעולם, וכמובן החוטמנים - משפחות ענפות של דובונים ארוכי אף ומפוספסי זנב שכבר התרגלו לנוכחות בני האדם במקום ולא בוחלים באמצעים להשיג את מזונם, כולל התגנבות לצלחות שהושארו ללא השגחה, זינוק על שקיות חטיפים שלא מוחזקות היטב ואף ניסיון לגנוב תיקים מידי בעליהם. כדי לחוות את המפלים הכי מקרוב שרק אפשר, לקחנו גם שייט בסירה המתקרבת לתחתית המפלים עד כדי מקלחת יסודית שלא משאירה שום אופציה להשאר יבשים. אבל גולת הכותרת היא כמובן המפל הגדול Garganta del Diablo ("לוע השטן") שניתן להגיע ממש עד לשפתו כדי לחזות בכמויות המים האדירות נופלות בעוצמה ובקשת המושלמת והעגולה שנוצרת ברסיסי המים העולים מהמפל (עוד מקלחת מרעננת בחום והלחות הטרופיים שטרם הורגלנו בהם).

מפל "לוע השטן"

הצד הארגנטינאי של האיגוואסו

אנחנו מסיימים את היום בפרידה מרגשת מארגנטינה עם סטייק אחרון וטעים במסעדה מקומית. מבסוטים על ההספק שלנו ביום אחד אנחנו שבים להוסטל וחושבים: מחר יהיה יום קליל! רק עוברים את הגבול לברזיל (הרי מעברי גבול זה עניין של דקות, לפי הניסיון שלנו עם צ'ילה), מבקרים בצד הברזילאי של המפלים וממשיכים הלאה באוטובוס.

אז זהו שלא... 

קמנו מוקדם במיוחד בידיעה שבברזיל מזיזים את השעון שעה אחת קדימה, ויצאנו לתפוס את האוטובוס לברזיל. מורגלים באוטובוסים הנוחים ובארגנטינאים מסבירי הפנים, לא ציפינו לחוויה המרנינה באוטובוס הברזילאי לגבול. אנחנו עולים עם המוצ'ילות הענקיות על הגב ומגלים קרוסלה קטנה ומעצבנת שצריך לעבור לאחר התשלום לנהג. הו, ואיזה נהג! לא פלא שהבנאדם עצבני, דוחף את הנוסעים דרך הקרוסלה ורוטן על כך שיש להם תיקים ענקיים - הרי הלבישו אותו במדים שיצאו ממסיבת דיסקו בשנות השבעים, חולצה בצבע ורוד מסטיק עם מכנס ועניבה בצבע בורדו, גרביים חומות ונעלי מוקסין, ועוד אחד שדומה בצורה מבהילה לישראל קטורזה!

האוטובוס עובר במעבר הגבול הארגנטינאי וכל הנוסעים יורדים כדי להחתים את הדרכונים. אנחנו יורדים אחרונים וקצת מפחדים שקטורזה הפסיכי ינטוש אותנו שם, אך הוא מתגלה פתאום כנחמד מאוד ואפילו ניגש אלינו ומסביר שהוא מחכה לנו ביציאה.

במעבר הגבול הברזילאי הסיפור קצת שונה. מסתבר שאנחנו לא חייבים לרדת להחתים את הדרכון, מי שעובר לצד הברזילאי רק ליום אחד יכול לעבור את הגבול בלי לעצור בביקורת הדרכונים, ומאחריותנו לבקש מהנהג לרדת. במקרה זה הוא לא מחכה לנו ולאחר החתמת הדרכונים אנחנו צריכים לחכות לאוטובוס הבא. אנחנו יושבים עם כמה היפים ארגנטינאים במצבנו בתחנת אוטובוס מצ'וקמקת ומחכים. אחרי 20 דקות מגיע אוטובוס, ולמרות נפנופי הידיים שלנו הוא חולף על פנינו וממשיך לנסוע. מאוכזבים אנחנו חוזרים לשבת עוד 20 דקות רק כדי לראות בדיוק את אותו מחזה - אוטובוס חולף על פנינו ומעלה עלינו ענן אבק - בפעם השניה. רק לאחר כשעה של המתנה אנחנו מצליחים סוף סוף לעלות על אוטובוס, ונכנסים בשעה טובה ומוצלחת לברזיל, אבל מסתבר שזהו אוטובוס פרטי והוא אינו עוצר לנו בתחנה הדרושה, אלא בצד השני של העיר, ואנחנו צריכים לקחת עוד מונית. בקיצור, מה שחשבנו שיעבור בקלות ובמהירות הופך להיות עיקר היום שלנו, ואנחנו מצליחים להגיע למפלים רק בצהריים.

אנחנו משתדלים להשאר אופטימים ומתחילים את ביקורנו בפארק. מהצד הברזילאי אנחנו רואים מרחוק את כל המפלים שביום הקודם טיילנו ביניהם, והביקור הזה בהחלט משלים את החוויה. אך כמו שאתם כבר יודעים, סיפורנו להיום לא יכול להיות שלם בלי שתקרה איזו תקלה בלתי צפויה, וממש כמה דקות לפני שאנחנו מגיעים לתצפית המרהיבה ביותר, הלא היא התצפית למפל "לוע השטן", ארובות השמיים נפתחות ומתחיל גשם שוטף מהסוג שלא ראינו בכל ארגנטינה (ואפילו בצ'ילה!). אנחנו רצים לתפוס מחסה ומחכים שהמקלחת הטרופית תיפסק, ובינתיים חושבים על הזמן שלנו שהולך ואוזל לקראת האוטובוס ב8 בערב. שניה לפני שאנחנו מחליטים לוותר הגשם סוף סוף מפסיק ואנחנו מצליחים להגיע בזריזות לתצפית שאכן היתה שווה את ההמתנה, שכן המפל העצום הזה לא פחות יפה מצידו השני.

שעתיים לאחר מכן, אנחנו כבר עולים על האוטובוס הבא לפלוריאנופוליס ("פלוריפה" בלשון הברזילאים). בפרק הבא נספר איך נהיינו פתאום דוברי ספרדית שוטפת, איך נראה "השף האיטלקי הכי טוב בברזיל" שהוגלה למסעדה בלי לקוחות ואיך צריך להיראות ירח דבש אמיתי.

כבר רואים את הסוף...

נעמה ואוסקר

הפרק הקודם

הפרק הבא

סוף העולם שמאלה

בפרק הקודם סוף סוף היתה לנו חוויה חיובית ומוצלחת בצ'ילה. הדרך היחידה להמשיך את המזל הטוב היתה כמובן לחזור מיד לארגנטינה, בטרם צ'ילה תשים לב למחדל החמור שהיא עשתה. לכן, כבר למחרת חזרתנו מהחווה של ויקי וגונזלו הגיע הזמן להפרד סוף סוף מPuerto Natales המקוללת. רצה הגורל ולקחנו את האוטובוס דרומה בבוקר ערב חג המולד. מאז ימי הטירונות לא חווינו השכמה צבאית כפי שחיכתה לנו באותו הבוקר. בשעה 7 לפנות בוקר, בכל רחבי העיר ובייחוד מחוץ לחלון חדרנו, בקעו מתוך רמקולים צורמניים זמירות לחג מפיהם של ילדי הכנסיה המקומית. נשמע כאילו בחרו במיוחד את הילדים המזייפים ביותר כדי ליצור אווירה אותנטית ולהכניס את העיירה המנומנת לתוך אווירת החג. ובהחלט, עלינו לאוטובוס עם אווירת חג ובעיקר עם צלצולים באזניים.

התכנית היתה לעצור בPunto Arenas (עם המרפאה הידידותית שלנו) כדי להסיר את התפרים מהאף כמתבקש על פי ההפניה שקיבלנו, שבעה ימים לאחר התקרית. הבעיה היא שאצל הצ'יליאנים שבעה ימים הם בעצם שמונה, ולאחר תחינות רבות בספרדית קלוקלת וסירובים מצד האח הרחמן בצורת תיאורים גרפיים של פצעים נפתחים ודם מתפרץ, הבנו שהעצירה שלנו שם היתה מיותרת. כך הגענו בטעות "לחגוג" את חג המולד בעיר יותר משעממת מPuerto Natales. לפחות כאן לא מענים את התושבים עם זמירות הילדים...

למחרת הגיע סוף סוף היום המיוחל - הנסיעה לUshuaia, ארגנטינה. מכיוון שבחרנו לנסוע בחג המולד עצמו, מצאנו את עצמנו באוטובוס כמעט ריק וכך התפתחה אוירה אינטימית עם הנהג שהיה דומה להפליא למוטי קירשנבאום. בטרם נכנסנו לארגנטינה התוודענו שוב ל"שכונה" השוררת במדינות דרום אמריקה, כאשר במעבר הגבול הארגנטינאי מוטק'ה הנהג אסף מכולנו את הדרכונים וירד בעצמו להחתים אותם מבלי שפקידי ביקורת הדרכונים ראו את פנינו. 5 דקות ואנחנו שוב בארגנטינה.

אח, ארגנטינה אהובתנו, שבנו אליך בזרועות פתוחות.

האמת היא שהתלבטנו אם לנסוע לUshuaia לאחר ששמענו עליה דעות חלוקות. אך כאשר הסתיימו סוף סוף הפאמפס (אותם שטחים ריקים ומשעממים) והתחלנו לעלות בכביש המפותל לעבר החור הזה שנקרא "סוף העולם" , הבנו שעשינו את ההחלטה הנכונה. שוב הרים גבוהים וירוקים, שוב אגמים רחבים ופסגות מושלגות, אך בכל זאת כל כך שונה.

המאטה של כריסטיאן

Ushuaia - העיר הכי דרומית בעולם, Fin del Mundo בעגה המקומית, היא עיר מקסימה השוכנת על שפת תעלת Beagle (או בקיצור בייגל) ומוקפת הרים וקרחונים בלי סוף, אך דבר אחד חסר בה: תחנה מרכזית. וכך,  בשעה 8 בערב (מזל שיש אור עד 11), עם 20 קילו של תיקים על כל אחד, אנחנו עומדים באמצע הרחוב הראשי בלי מפה ובלי שמץ של מושג איפה ההוסטל שלנו. אחרי מרחק לא קטן של הליכה ברגל מצאנו טיפוס הזוי אך מועיל שטרח לספר לנו (תוך טפיחה על מצחו והבעת "איזה מסכנים" על פניו) שההוסטל נמצא בצד השני של העיר. למזלנו הוא גם הזמין לנו מונית, שנסעה ונסעה ונסעה, ואנחנו מתבאסים על כל פעימת מונה שעוברת. לשמחתנו, תחושת האכזבה חלפה מהר מאוד מכיוון שגילינו את אחד ההוסטלים המקסימים שיצא לנו לישון בהם. לוקאס, כריסטיאן והוגו הם לא 3 דמויות מאיזה סרט מדע בדיוני אלא שלושת החבר'ה שלא היינו מסתדרים בלעדיהם בשבוע שהעברנו באושוואיה. מהם למדנו הכל, החל מאיך מגיעים למרפאה המקומית ואיך אומרים בספרדית "שכחתם להוציא לי תפר אחד", המשך בשיעור מעמיק על ההיסטוריה הארגנטינאית וכלה בסדנה בנושא טקס ההכנה ושתיית המשקה המסורתי הארגנטינאי - מַאטֶה (ברור שקנינו גם לעצמנו אחד בשביל הקטע...).

מחתימים את הדרכון

אך לא הגענו לUshuaia כדי לבלות - בין לבין, נדרשה גם עבודת רגליים אינטנסיבית כדי להצדיק את קיומנו. באחד הימים נסענו לפארק הלאומי Tierra del Fuego ("ארץ האש"). האטרקציה המרכזית בפארק היא כמובן החתמת הדרכונים בחותמת מיוחדת המוכיחה שביקרנו בסוף העולם. לאחר הטקס הרשמי, יצאנו להליכה רגועה של כ15 ק"מ בשבילים לאורך קו החוף, בין איים קטנים ברחבי הארכיפלג (הנה מילה שמעולם לא חשבנו שנשתמש בה שלא בתשחץ של 7 ימים) ולקינוח ביקור בסכר של בונים (אמיתיים, כאלה עם שיניים ענקיות!) שכשצפוי היו בסייסטה בדיוק כשהגענו. האווירה הפסטורלית עם קולות זרימת הנהר, ציוץ הציפורים ושכשוך משפחת אווזים קטנה עם שלושה אפרוחים שבדיוק למדו לשחות, הופרעו רק על ידי חבורת יוצאי צבא טריים (לא משנה מאיזו מדינה) שהרגישו צורך עז לדון בהרחבה על איכות הטונה בארגנטינה לעומת הטונה במנות הקרב (לשם שינוי, 1-0 לישראל).

Tierra del Fuego

בימים שלאחר מכן רצינו לצאת לטיפוס על קרחון Martial המשקיף על העיר, אך מזג אויר מחורבן במיוחד גרם לכך שחלקכם ראיתם אותנו בצורת נקודה ירוקה בפייסבוק רוב הזמן (כמו שאמרנו, אחלה הוסטל). באחת ההפוגות הספקנו לצאת למרכז העיר ולרכוש לעצמנו שני זוגות מקלות הליכה, כדי שסוף סוף ניראה כמו מטיילים רציניים.

כאן למעלה: קרחון Martial

כבר חשבנו שזה לעולם לא יקרה, אך לפתע הופיע כריסטיאן והחל לצעוק ולזרז אותנו: "תסתכלו החוצה, עכשיו הזמן לצאת! הזמנתי לכם מונית!" ואנחנו לא הבנו עד כמה הוא רציני עד ששמענו את המונית צופרת בחוץ. אכן, השמיים התבהרו ותוך 5 דקות היינו בדרך לקרחון (כמובן שלא שכחנו את המקלות).

העליה לקרחון התחילה בניחותא ואנחנו הרגשנו קצת מגוחכים עם המקלות שלנו, אך בשלב מסוים העליה הפכה מהליכה נינוחה לטיפוס מפרך בדרך לא מסומנת וללא ידיעה מתי ואיך יגמר המסלול. מי מרגיש מגוחך עכשיו, הא?? אנחנו והסופר-מקלות שלנו אוכלים את העליה הזו בלי מלח... כשהגענו לקרחון, שהוא בעצם משטח שלג רחב שלא נמס, הבטנו לאחור וראינו את כל העיר הדרומית בעולם נפרשת לרגלינו על שפת תעלת בייגל, על רקע ההרים המושלגים.

אז אחרי חודש וחצי של ביטולים, עיכובים, אכזבות, רוחות, גשמים ואף שבור שקצת קילקלו לנו את חווית הטרקים בטיול, שמחנו לקנח בנוף הנהדר הזה את הטרק האחרון שלנו כאן.

שם למטה: אושוואיה

בפרק הבא נקבל בברכה את שנת 2011, נפגוש את השטן וניפרד באופן סופי מהסטייקים, המאטה והספרדית לטובת מגוון הפירות, החופים והפורטוגזית.

נתראה בקרוב,

נעמה ואוסקר

הפרק הקודם
הפרק הבא