ארץ טרופית יפה, בדרך כלל

את השבועיים האחרונים של החופשה שלנו קיבלה ברזיל, כדי שנוכל להגיד שגם אנחנו ישבנו על החוף עם מיץ אננס בירח הדבש שלנו. מרגע שעברנו את הגבול (טוב, אולי קצת לפני) לא הפסיקה להזדמזם לנו בראש הנעימה הקלאסית הידועה "ברזיייללללל, לה לה לה לה לה לה לה לה...", ולפעמים גם קיבלנו מבטים משתאים מהסובבים אותנו כשגילינו שזה יצא בקול רם עם נענוע קליל של הישבן. התחנה הראשונה בירח הדבש האמיתי שלנו היא פלוריאנופוליס (או בקיצור פלוריפה), שהיא סוג של אילת על סטרואידים. זה אי גדול בדרום ברזיל שכל הברזילאים נוסעים אליו בחופשת הקיץ שלהם. חופים, טיילות, מלונות פאר לצד מלונות בוטיק ואכסניות, מסעדות ובארים, רק הרבה יותר גדול והרבה יותר יפה.

אז בתום הביקור שלנו במפלי האיגואסו לקחנו אוטובוס לילה ברזילאי לפלוריפה. נסעו איתנו באוטובוס גם זוג נורבגית-דני שכבר היו מורגלים בנסיעות הברזילאיות וברגע שהתיישבו התחילו להוציא סוודרים, גטקעס וכובעי צמר, כאשר בחוץ שורר חום יולי-אוגוסט (למרות שינואר). תהינו לעצמנו אם אנחנו מפספסים פה משהו,  וכמובן שעם הזמן שעבר בנסיעה הבנו שלמושבים המפנקים עם השמיכות והכריות באוטובוסים הארגנטינאים אנחנו יכולים רק להתגעגע. בקו שבין איגואסו לפלוריפה לא פועלים אוטובוסים עם מיטות ואוכל, כך שהנסיעה של 17 השעות עברה בישיבה (כמובן שלנשנושים דאגנו בעצמנו). מזל שהיו ידיות למושבים, כי הנהג לא ממש התחשב ביציבותם, קיבותיהם או עצביהם של הנוסעים, ורוב הזמן היינו עסוקים בלהחזיק חזק, תוך ניסיונות כושלים לשמור על חום גופנו בטמפרטורה המקפיאה ששררה באוטובוס. למזלנו, זו הנסיעה הארוכה הראשונה והאחרונה שלנו בברזיל. 

מכיוון שהגענו בשיא העונה (בשבוע שאחרי ראש השנה), בחרנו באזור בו נשהה לפי זמינות ומחירי המלונות ולא בדיוק לפי ההמלצות בגרינגו ("ללא ספק האזור האזור שאתם צריכים לחפש הוא בארה דה לגואה"). לגמרי במקרה, המלון של הזוג החביב שנסע איתנו היה די קרוב למלון שלנו, אז החלטנו לקחת מונית ביחד. מה שלא חשבנו עליו, בהנחה שארבעתנו נמלא את מושבי המונית, זה איפה בדיוק יכנסו המוצ'ילות של כולנו. כך יצא שהמונית שלקחנו היתה פיצפונת, הבגז' לא יכול היה להכיל את כל הציוד, ואנחנו המצאנו וריאציה חדשה לחידת הפילים הידועה, בסגנון "כמה אנשים שבעי סטייקים ואלפחורס יכולים לשבת במושב אחורי של פרייבט".

שף.
(אנחנו מודים שהתמונה מgoogle images
אבל זה באמת הוא)

הגענו למלון הקטן והחביב שלנו (שיותר מזכיר bed&breakfast עם הרבה חדרים), וקבלת הפנים מבעל המלון היתה לבבית כמו שרק איטלקים יודעים. המלון ממוקם ממש על החוף, ומחלון החדר רואים ושומעים את הים מקרוב. בעל המלון לא שכח לציין שיש גם מסעדה איטלקית מצוינת במלון, בה עובד "השף האיטלקי הכי טוב בברזיל", שעבד בעבר במלון המפואר ביותר בסאו פאולו והחליט לעזוב את ההמולה לטובת השמש והשלווה. אחרי שהתמקמנו ועשינו סיבוב קצר בחוף, החלטנו לבדוק את אמינות הסופרלטיבים שקיבל השף מבעל המלון, בארוחת ערב מלאה עם 3 מנות לכל אחד כולל אפריטיף וכמובן מיץ אננס. כמו במהלך כל הטיול, הגענו מורעבים כבר לפנות ערב, והמסעדה הריקה לא הרתיעה אותנו מכיוון שבדרום אמריקה כולם אוכלים ארוחת ערב אחרי 21:00. ואכן, למרות שהיינו הלקוחות היחידים במסעדה, ואולי בגלל זה, הארוחה היתה מושלמת. הסקאלופים המוקרמים בגבינה כחולה היו בלתי נשכחים (אנחנו עוד נמצא מנה כזאת בארץ, ואם לא אז נכין), לינגוויני פירות ים (ככה צריכה להיעשות פסטה) והקפיריניה שליוותה את הארוחה השאירו עלינו רושם של שף מקצועי ממדרגה ראשונה ושמחנו שזכינו לטעום ממעשי ידיו. לקראת הקינוח, הרושם החל להתערער. מבטיו של אוסקר שהחלו לנדוד מאחורי גבה של נעמה לאורך הקיר הסגירו את הסופר-ג'וק שהסתובב שם בין ערימות הצלחות הממתינות לארוחת הבוקר. במקרה עבר שם גם שף (כי בזמן שאכלנו לא היתה לו תעסוקה), וכשראה את הג'וק ניגש אליו בנונשלנטיות ונתן לו לאטמה כזאת שלא השאירה לו שום סיכוי. בעוד הוא מפרפר על הרצפה, שף ניגב את ידיו על הסינר והבטיח לנו "בננה פלמבה" על חשבון הבית (שהיתה מעולה, דרך אגב).

למחרת בבוקר הגענו לארוחת הבוקר וראינו את שף מכין מיצים ולחמניות. "בוקר טוב, שף", אנחנו מברכים אותו, ו"השף האיטלקי הטוב בברזיל" יוצא מהמטבח ללחוץ את ידינו, עם תחתוני בוקסר ושיער פרוע... בעוד נעמה מפנה את מבטה לצד השני ומנסה לשכוח את המחזה, אוסקר חושב לעצמו, "איזה מלך". כך הכרנו את שף, דמות מיתולוגית שלא תישכח זמן רב.

לאחר יומיים של שיטוט בחופים הקרובים והיכרות מקרוב עם השמש הברזילאית (רק לידע כללי, היא שורפת כמו בכל מקום אחר), ועם מגוון הפירות האינסופי והמפתה (אתם לא יודעים כמה קשה לבחור מתוך 20 פירות מה לשים במיץ) החלטנו לנסוע לבארה דה לגואה כדי לברר על מה כל המהומה. מהתייעצות עם החבר'ה בקבלה למדנו שאנחנו צריכים לקחת אוטובוס לתחנה המרכזית הקרובה אלינו ומשם עוד אוטובוס לבארה דה לגואה, מרחק של כשעתיים נסיעה (שזה כלום בהתחשב בניסיון האוטובוסי שלנו). עם האוטובוס הראשון, שיוצא מפתח המלון ומגיע עד לתחנה, הסתדרנו. אבל כשהגענו לתחנה המרכזית היינו קצת בשוק, וכנראה שזה היה ממש שקוף כי ניגשה אלינו בחורה מקומית ושאלה בפורטוגזית לאן אנחנו מנסים להגיע. לאחר שענינו לה, או ליתר דיוק, הראינו לה את הפתק שרשמו בשבילנו במלון, המשכנו בדרכנו והיא הלכה לכיוון השני, אך לפתע ראינו שהיא חוזרת אלינו בריצה מדלפק המידע עם כל האינפורמציה שאנחנו צריכים. למול מבטינו הנדהמים היא עומדת שם ונותנת לנו נאום של חמש דקות על אופן ההגעה ליעד, בפורטוגזית כמובן, ואנחנו מנסים לעצור אותה ולהסביר לה - אנחנו לא מבינים פורטוגזית!! והיא, בטח שלא מדברת אנגלית, כך שבלי הכנה מוקדמת ובלי להבין מאיפה זה בא לנו, אנחנו שואלים: אספניול? היא ממשיכה להסביר בתנועות ידיים, מושכת אותנו ממקום למקום בתחנה, מפנה אותנו לנהגי אוטובוס וכרטיסנים שמנסים להגיד לנו בדיוק את אותו דבר, ואחרי התרוצצויות ממושכות אנחנו מבינים שהיום כבר לא נוכל לקחת את האוטובוס לבארה... אבל דבר אחד יוצא מהבלגן הזה: פתאום אנחנו מבינים שאנחנו מדברים ספרדית הרבה יותר טוב ממה שחשבנו, ומאותו רגע אנחנו מנסים לתקשר עם הברזילאים (שלא יודעים אנגלית וגם לא ספרדית, אבל ניחא) בשפה שעד לפני 5 ימים ניסינו להתחמק ממנה כמה שיותר. 
בכלל, אמרו לנו שהפורטוגזית שונה לגמרי מהספרדית. גילינו שזה ממש לא נכון. פורטוגזית זה פשוט ספרדית שבכל מילה בה הוסיפו או הורידו אות, הוסיפו בסוף "יאווו" (כמו הסיומת של מיאו) ומבטאים אותה במבטא רוסי. לנעמה זה בכלל נשמע כמו רוסית, אבל משום מה אוסקר לא רואה את הדמיון בין השפות.
אז אחרי שפיספסנו את ההזדמנות שלנו לנסוע באותו יום לבארה דה לגואה, קמנו למחרת בשעה מוקדמת (8:00) ויצאנו לדרכנו לפי ההוראות שהצלחנו להבין מהנאום של הברזילאית החביבה. למרבה ההפתעה זה עבר בהצלחה, בסיוע חצי מהנוסעים באוטובוס שנחלצו לעזרתנו תוך דיונים סוערים והתייעצויות כששאלנו איפה התחנה שאנחנו צריכים לרדת בה. בשעה טובה ומוצלחת הגענו לבארה! בירת הגולשים של ברזיל, עם גלים ענקיים והמוני גולשים מתחילים (המומחים כנראה כבר מיצו את המקום) שניסו את מזלם בתפיסת גלים. אנחנו הסתפקנו בלשבת על החוף, לשתות מי קוקוס עם קש, להדוף מעלינו את מוכרי האוכל ובגדי הים שמסתובבים שם ולהתפלא על התעוזה בכל פעם שבחורה ברזילאית עברה מולנו.
למחרת הגיע הזמן לעזוב את פלוריפה ולנסוע לאיליה גרנדה, אי שנמצא דרומית לריו דה ז'נירו. מסתבר שלנסוע לאיליה גרנדה זו לא משימה פשוטה כל כך. מהמלון בפלוריפה ועד לפוסאדה באיליה גרנדה הצלחנו לעבור את כל סוגי כלי הרכב שמופיעים במילון לילדים: מונית, מטוס, מיניבוס, אוטובוס, סירה ואופניים (של סבל התיקים). ובכל זאת, זה היה הרבה פחות נורא מהנסיעה הקודמת שלנו...

אורח בדרך ללופז מנדס

הלגונה הירוקה

הפוסאדה שלנו (bed & breakfast בעברית) ממוקמת על החוף, והיא מנוהלת על ידי מֶמֶה, אישה מבוגרת ומיוחדת במינה עם ראסטות בלונדיניות ועם מבטא מאוד משעשע באנגלית (לפחות היא מדברת אנגלית!). אם בפלוריפה חשבנו שאנחנו קרובים לחוף, כאן ממש היינו על קו המים, מה שקצת הדאיג אותנו כשהתעוררנו באמצע הלילה לקולות הרעמים והסערה שהתחוללה בחוץ וגרמה להפסקת חשמל ביישוב. אך פרט לאותו לילה, שעבר בסופו של דבר בשלום, מזג האויר היה די טוב במהלך חמשת הימים ששהינו שם. ביום הראשון לקחנו שייט לחופים הדרומיים של האי. אווירת המסיבות על הסירה, בה שהו בסביבות 80 איש, היתה קצת מוזרה לנו אבל החופים היו יפהפיים ובאי הקטן Jorge Grego, בו שנירקלנו לצד צבי ים - אוסקר ראה חמישה צבים! (בזמן שנעמה בדיוק הסתכלה לצד השני). בשייט הבא, שהיה לחופים הצפוניים של האי, כבר וידאנו מראש מה אופי הטיול, ושטנו בחברת עוד 7 מטיילים בסירה קטנה ומהירה אל הלגונה הכחולה, הלגונה הירוקה, המסוק הטבוע ועוד חופים קטנים ויפים, בהם ראינו בעיקר אלמוגים וכוכבי ים שמנמנים. אך אף אחד מהחופים שראינו לא משתווה לחוף לופז מנדס, שנחשב לאחד מהחופים היפים בברזיל, ואולי זה בגלל שלא ניתן להגיע ישירות אליו אלא צריך לקחת סירה לחוף אחר, לטפס (עם כפכפים ובגדי ים!) על גבעה ולרדת מצידה השני, מה שמסנן לפחות חצי מהמבקרים בו... כשסיימנו את ה"טרק" הקטן, אחרי פגישה עם משפחת קופים קטנה שקיפצה על הענפים לצידי השביל, הגענו לרצועת חוף ארוכה ורחבה עם מי טורקיז צלולים ועם חול לבן ודק, מוקפת ביערות טרופים ובשלווה אולימפית. ללא ספק אחד החופים היפים ביותר שביקרנו בהם במסעותינו בעולם. בתור שני גולשים מקצועיים ומנוסים שמזמן לא תפסו איזה גל, החלטנו לשכור לנו בוגי ולהראות שם לכל הילדים, שעושים את זה בלי שום בעיה, שאנחנו כבר שכחנו את מה שהם עוד לא למדו. טוב, אתם יכולים לתאר לעצמכם את התוצאות. אחרי כמה וכמה נסיונות שום גל לא נתפס, ואנחנו חזרנו לחוף עם הגלשן בין הרגליים. זה כנראה קצת יותר מסובך ממה שזה נראה...
אחרי חמישה ימים באיליה גרנדה, בהם סוף סוף הרגשנו נופש אמיתי, הגיע הזמן לצאת לכיוון התחנה האחרונה בטיול שלנו: ריו דה ז'נירו! עם מלון שממוקם על חוף בקופקבנה ועם התדמית הקייצית והמהנה שיש לנו בראש מהשירים של יהודית רביץ, זאת הולכת להיות חגיגת קיץ אמיתית! מיד כשהגענו יצאנו לטיול לאורך החוף בציפייה למצוא המוני ברזילאים שמחים שרים ומנגנים ורוקדים סמבה וקפואירה. רק חבל שבאותו יום, ובשלושת הימים הבאים, מזג האויר היה מעונן ומדכא והחוף היה די ריק. ביקור לילי בבר "Rio Scenarium" פיצה על חלק מעוגמת הנפש, עם הופעות חיות של מוזיקה ברזילאית ועם ברזילאים שקרעו את הרחבה בריקודי סמבה סוערים. אנחנו הגענו על תקן צמחי קיר - בכל זאת כשרונות הסמבה שפיזזו שם גרמו לנו להרגיש קצת לא בנוח עם חוש הקצב שלנו, אבל היתה חוויה מהנה ואותנטית עד שאפילו שקלנו ללכת שוב באחד הערבים הבאים (רק העלות של התענוג הורידה אותנו מהרעיון מהר מאוד).

תצפית על העיר מהקורקובדו

חוף קופקבנה מהר הסוכר

למרות מזג האויר המבאס, לא יכולנו לוותר על ביקור בקורקובדו - ההר הגבוה בעיר עם פסל "ישו הגואל" הפורש ידיו מעל העיר, אשר נבחר לאחד משבעת פלאי העולם החדשים. רשימת פלאי העולם שביקרנו בהם כוללת כבר שניים: הקולוסיאום ברומא ופטרה בירדן, ואנחנו בהחלט מתכוונים להשלים אותה בבוא העת. את דעתנו על הפסל ועל התואר שקיבל נפרט בפוסט הבא, אךרק נספר שלחכות זמן מצטבר של 3 שעות בתורים לרכבת הלוך וחזור, כדי לעשות סיבוב של רבע שעה סביב פסל ולהתאמץ מאוד לראות דרך העננים את הנוף הנשקף מההר זה באמת לא אטרקציה גדולה. החלק המעניין היחיד בכל העסק היה להקת נגנים ברזילאים שעלו על קרון הרכבת והעבירו לנו את הזמן בתופים ובמחולות. חוץ מזה, מכאן יכולנו לראות את איצטדיון המראקנה, וזה היה הדבר הכי קרוב לביקור באיצטדיון שציפינו כל כך לבקר בו, מכיוון שבדיוק לכבודנו סגרו אותו לשיפוצים לקראת המונדיאל ב-2014. לעומת זאת, התצפית מכיוון הר הסוכר, הבולט לתוך המפרץ ומשקיף על כל העיר וחופיה, היתה מרהיבה. לאחר שעלינו ברכבל לראש ההר, יכולנו לראות את כל אזור המפרץ נפרש לרגלינו, ואפילו את אדון ישו הגואל שמדי פעם עשה טובה ויצא קצת מהעננים.
ו... זהו. הגיע הזמן להפרד מהחופים, הקופים, הפירות, הקפירינייה, והשפה המוזרה הזו שלא היה לנו שום סיכוי להבין... ובעצם להפרד גם מדרום אמריקה. למחרת עלינו על טיסה לישראל, קצת מבואסים שזה נגמר, אבל מודים שגם קצת מתגעגעים לבית. ואנחנו גם מודים לכל מי שטרח וקרא, וקרא וקרא.... 
צ'או, אמיגוס,
נעמה ואוסקר.




הפרק הקודם
נספח