אל תבכי עלינו, ארגנטינה

את הדרך מאושוואיה לצפון ארגנטינה תיכננו לעשות בטיסה לבואנוס איירס ומשם אוטובוס למפלי האיגוואסו בצפון. בלי כוונה, משילוב של מחיר נמוך ואילוצי זמן, יצא שלקחנו טיסה לבואנוס איירס בדיוק ב31.12.2010, ערב השנה החדשה (עכשיו אפשר לגלות שהבלוג שלנו בדיליי של שבועיים...) איכשהו הצלחנו אפילו להשיג לילה אחד בהוסטל נורמלי במרכז העיר וחשבנו שזו תהיה הזדמנות נהדרת לחגוג סוף סוף בעיר גדולה עם המוני חוגגים וזיקוקים.

כשהגענו להוסטל מיד שאלנו את הבחור בקבלה לאן כדאי ללכת כדי לחוות את החגיגות בצורה הטובה ביותר, אך כשראינו שהתשובה מאחרת לבוא, כפי שאמרו גדולים מאיתנו, "פה חשדנו". הבחור הפנה אותנו לאיזו מסיבה בצד השני של העיר, ואמר שלא ידוע לו על חגיגות מיוחדות בקרבת מקום. מסתבר שאצל הארגנטינאים, בניגוד לשאר העולם, חגיגות ערב השנה החדשה מתקיימות בחוג המשפחה, וכל הרעיון של לצאת לעיר ולחזות במופע זיקוקים מרהיב זה לא בדיוק הקטע שלהם.

אבל אנחנו לא ויתרנו - לא ייתכן שבכל העיר הזו לא נמצא זיקוק אחד לרפואה - ויצאנו עם בדל אינפורמציה אחד ששמענו במקרה לגבי האפשרות שאולי באזור הנמל Puerto Madero יש סיכוי שנמצא משהו.

הלכנו ברחובות השוממים של מרכז העיר ולא האמנו למראה עינינו: חוץ מערימות זבל וכמה תיירים תועים לא היה שום זכר לצפיפות וההמולה השוררים כאן בימים רגילים. באחד הרחובות פנתה אלינו לפתע בחורה נלהבת ודיברה כל כך מהר שכל מה שהצלחנו לזהות זה את המילים muchas gracias, מלוות בעוגה עטופה צלופן שנדחפה לידינו. היינו די בטוחים שמה שהיא אמרה לנו זה "תודה רבה לכם שאתם מפיחים קצת חיים ברחוב המת הזה" עד ששמנו לב שמצורף לעוגה פתק קטן עם כתובת של כנסיה והזמנה לביקור. לפחות העוגה הקטנה הרגיעה מעט את רעבוננו לאור העובדה שכל האופציות הקולינריות באזור היו סגורות. 

זיקוקים בבואנוס איירס

כשהגענו לנמל גילינו לשמחתנו שחוץ ממליוני התושבים של בואנוס איירס, יש גם כמה עשרות אלפי תיירים בעיר, רובם ברזילאים, ואזור הנמל נראה כאילו הוא בכלל שייך לעולם אחר. המסעדות פתוחות ועמוסות סועדים, הטיילת והגשרים מלאים עד אפס מקום וכולם ממתינים בציפיה עם בקבוקי שמפניה ביד לרגע המיוחל. מיד תפסנו מקום על הגשר המרכזי (יש לציין שעם כל כמויות האנשים שם, ניקר בליבנו חשש קל לוריאציה על אסון המכביה) וכל שנותר לנו לברר הוא לאן צריך להסתכל כדי לראות את הזיקוקים. הבעיה הזו נפתרה בקלות כאשר בחצות החלו מטחי זיקוקים מכל כיוון אפשרי! מעולם לא ראינו מופע זיקוקים גדול כל כך - במשך כחצי שעה נורו זיקוקים ענקיים, צבעוניים ומפתיעים מלפחות 10 מוקדים שונים ברחבי הנמל והמחזה היה מרהיב.

אז אחרי שקיבלנו את 2011 באופן הראוי ביותר, לקחנו למחרת אוטובוס ליעד האחרון שלנו בארגנטינה: מפלי האיגואסו. את רוב הנסיעה, שנמשכה 16 שעות, העברנו בלילה, וכאשר האיר היום גילינו שהגענו לארץ שונה לגמרי ממה שהכרנו עד עכשיו. הדרך מוקפת ביערות טרופים, והעיירה הקטנה הצמודה לגבול עם ברזיל נראית יותר כמו כפר נידח בתאילנד מאשר כמו הכפרים הנידחים של ארגנטינה. הגענו בשעת בוקר מוקדמת ובלי לבזבז זמן יצאנו מיד לכיוון הצד הארגנטינאי של מפלי האיגואסו.

חיים על הקצה

חוטמנים זוללים במבה שחטפו מילד

התמונות היפות ביותר לא יוכלו לתאר את היופי והעוצמה של המפלים. אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, ובמקרה הזה מבט אחד שווה אלף תמונות. כמו ישראלים טובים, אנחנו מסתכלים סביבנו בהשתאות ושואלים: לא יכלו להשאיל לנו קצת מים?? שבילי הפארק מוקפים ביערות סבוכים ובעלי חיים מגוונים מפתיעים אותנו מכל כיוון: משפחת קופים מדלגת בין העצים, פרפרים צבעוניים נחים על כפות ידינו, ציפורי מים לבנות וגדולות עומדות בשלווה על סלעים קטנים כאילו שלא שוצף מסביבם אחד המפלים הגדולים בעולם, וכמובן החוטמנים - משפחות ענפות של דובונים ארוכי אף ומפוספסי זנב שכבר התרגלו לנוכחות בני האדם במקום ולא בוחלים באמצעים להשיג את מזונם, כולל התגנבות לצלחות שהושארו ללא השגחה, זינוק על שקיות חטיפים שלא מוחזקות היטב ואף ניסיון לגנוב תיקים מידי בעליהם. כדי לחוות את המפלים הכי מקרוב שרק אפשר, לקחנו גם שייט בסירה המתקרבת לתחתית המפלים עד כדי מקלחת יסודית שלא משאירה שום אופציה להשאר יבשים. אבל גולת הכותרת היא כמובן המפל הגדול Garganta del Diablo ("לוע השטן") שניתן להגיע ממש עד לשפתו כדי לחזות בכמויות המים האדירות נופלות בעוצמה ובקשת המושלמת והעגולה שנוצרת ברסיסי המים העולים מהמפל (עוד מקלחת מרעננת בחום והלחות הטרופיים שטרם הורגלנו בהם).

מפל "לוע השטן"

הצד הארגנטינאי של האיגוואסו

אנחנו מסיימים את היום בפרידה מרגשת מארגנטינה עם סטייק אחרון וטעים במסעדה מקומית. מבסוטים על ההספק שלנו ביום אחד אנחנו שבים להוסטל וחושבים: מחר יהיה יום קליל! רק עוברים את הגבול לברזיל (הרי מעברי גבול זה עניין של דקות, לפי הניסיון שלנו עם צ'ילה), מבקרים בצד הברזילאי של המפלים וממשיכים הלאה באוטובוס.

אז זהו שלא... 

קמנו מוקדם במיוחד בידיעה שבברזיל מזיזים את השעון שעה אחת קדימה, ויצאנו לתפוס את האוטובוס לברזיל. מורגלים באוטובוסים הנוחים ובארגנטינאים מסבירי הפנים, לא ציפינו לחוויה המרנינה באוטובוס הברזילאי לגבול. אנחנו עולים עם המוצ'ילות הענקיות על הגב ומגלים קרוסלה קטנה ומעצבנת שצריך לעבור לאחר התשלום לנהג. הו, ואיזה נהג! לא פלא שהבנאדם עצבני, דוחף את הנוסעים דרך הקרוסלה ורוטן על כך שיש להם תיקים ענקיים - הרי הלבישו אותו במדים שיצאו ממסיבת דיסקו בשנות השבעים, חולצה בצבע ורוד מסטיק עם מכנס ועניבה בצבע בורדו, גרביים חומות ונעלי מוקסין, ועוד אחד שדומה בצורה מבהילה לישראל קטורזה!

האוטובוס עובר במעבר הגבול הארגנטינאי וכל הנוסעים יורדים כדי להחתים את הדרכונים. אנחנו יורדים אחרונים וקצת מפחדים שקטורזה הפסיכי ינטוש אותנו שם, אך הוא מתגלה פתאום כנחמד מאוד ואפילו ניגש אלינו ומסביר שהוא מחכה לנו ביציאה.

במעבר הגבול הברזילאי הסיפור קצת שונה. מסתבר שאנחנו לא חייבים לרדת להחתים את הדרכון, מי שעובר לצד הברזילאי רק ליום אחד יכול לעבור את הגבול בלי לעצור בביקורת הדרכונים, ומאחריותנו לבקש מהנהג לרדת. במקרה זה הוא לא מחכה לנו ולאחר החתמת הדרכונים אנחנו צריכים לחכות לאוטובוס הבא. אנחנו יושבים עם כמה היפים ארגנטינאים במצבנו בתחנת אוטובוס מצ'וקמקת ומחכים. אחרי 20 דקות מגיע אוטובוס, ולמרות נפנופי הידיים שלנו הוא חולף על פנינו וממשיך לנסוע. מאוכזבים אנחנו חוזרים לשבת עוד 20 דקות רק כדי לראות בדיוק את אותו מחזה - אוטובוס חולף על פנינו ומעלה עלינו ענן אבק - בפעם השניה. רק לאחר כשעה של המתנה אנחנו מצליחים סוף סוף לעלות על אוטובוס, ונכנסים בשעה טובה ומוצלחת לברזיל, אבל מסתבר שזהו אוטובוס פרטי והוא אינו עוצר לנו בתחנה הדרושה, אלא בצד השני של העיר, ואנחנו צריכים לקחת עוד מונית. בקיצור, מה שחשבנו שיעבור בקלות ובמהירות הופך להיות עיקר היום שלנו, ואנחנו מצליחים להגיע למפלים רק בצהריים.

אנחנו משתדלים להשאר אופטימים ומתחילים את ביקורנו בפארק. מהצד הברזילאי אנחנו רואים מרחוק את כל המפלים שביום הקודם טיילנו ביניהם, והביקור הזה בהחלט משלים את החוויה. אך כמו שאתם כבר יודעים, סיפורנו להיום לא יכול להיות שלם בלי שתקרה איזו תקלה בלתי צפויה, וממש כמה דקות לפני שאנחנו מגיעים לתצפית המרהיבה ביותר, הלא היא התצפית למפל "לוע השטן", ארובות השמיים נפתחות ומתחיל גשם שוטף מהסוג שלא ראינו בכל ארגנטינה (ואפילו בצ'ילה!). אנחנו רצים לתפוס מחסה ומחכים שהמקלחת הטרופית תיפסק, ובינתיים חושבים על הזמן שלנו שהולך ואוזל לקראת האוטובוס ב8 בערב. שניה לפני שאנחנו מחליטים לוותר הגשם סוף סוף מפסיק ואנחנו מצליחים להגיע בזריזות לתצפית שאכן היתה שווה את ההמתנה, שכן המפל העצום הזה לא פחות יפה מצידו השני.

שעתיים לאחר מכן, אנחנו כבר עולים על האוטובוס הבא לפלוריאנופוליס ("פלוריפה" בלשון הברזילאים). בפרק הבא נספר איך נהיינו פתאום דוברי ספרדית שוטפת, איך נראה "השף האיטלקי הכי טוב בברזיל" שהוגלה למסעדה בלי לקוחות ואיך צריך להיראות ירח דבש אמיתי.

כבר רואים את הסוף...

נעמה ואוסקר

הפרק הקודם

הפרק הבא