בפרק הקודם סוף סוף היתה לנו חוויה חיובית ומוצלחת בצ'ילה. הדרך היחידה להמשיך את המזל הטוב היתה כמובן לחזור מיד לארגנטינה, בטרם צ'ילה תשים לב למחדל החמור שהיא עשתה. לכן, כבר למחרת חזרתנו מהחווה של ויקי וגונזלו הגיע הזמן להפרד סוף סוף מPuerto Natales המקוללת. רצה הגורל ולקחנו את האוטובוס דרומה בבוקר ערב חג המולד. מאז ימי הטירונות לא חווינו השכמה צבאית כפי שחיכתה לנו באותו הבוקר. בשעה 7 לפנות בוקר, בכל רחבי העיר ובייחוד מחוץ לחלון חדרנו, בקעו מתוך רמקולים צורמניים זמירות לחג מפיהם של ילדי הכנסיה המקומית. נשמע כאילו בחרו במיוחד את הילדים המזייפים ביותר כדי ליצור אווירה אותנטית ולהכניס את העיירה המנומנת לתוך אווירת החג. ובהחלט, עלינו לאוטובוס עם אווירת חג ובעיקר עם צלצולים באזניים.
התכנית היתה לעצור בPunto Arenas (עם המרפאה הידידותית שלנו) כדי להסיר את התפרים מהאף כמתבקש על פי ההפניה שקיבלנו, שבעה ימים לאחר התקרית. הבעיה היא שאצל הצ'יליאנים שבעה ימים הם בעצם שמונה, ולאחר תחינות רבות בספרדית קלוקלת וסירובים מצד האח הרחמן בצורת תיאורים גרפיים של פצעים נפתחים ודם מתפרץ, הבנו שהעצירה שלנו שם היתה מיותרת. כך הגענו בטעות "לחגוג" את חג המולד בעיר יותר משעממת מPuerto Natales. לפחות כאן לא מענים את התושבים עם זמירות הילדים...
למחרת הגיע סוף סוף היום המיוחל - הנסיעה לUshuaia, ארגנטינה. מכיוון שבחרנו לנסוע בחג המולד עצמו, מצאנו את עצמנו באוטובוס כמעט ריק וכך התפתחה אוירה אינטימית עם הנהג שהיה דומה להפליא למוטי קירשנבאום. בטרם נכנסנו לארגנטינה התוודענו שוב ל"שכונה" השוררת במדינות דרום אמריקה, כאשר במעבר הגבול הארגנטינאי מוטק'ה הנהג אסף מכולנו את הדרכונים וירד בעצמו להחתים אותם מבלי שפקידי ביקורת הדרכונים ראו את פנינו. 5 דקות ואנחנו שוב בארגנטינה.
אח, ארגנטינה אהובתנו, שבנו אליך בזרועות פתוחות.
האמת היא שהתלבטנו אם לנסוע לUshuaia לאחר ששמענו עליה דעות חלוקות. אך כאשר הסתיימו סוף סוף הפאמפס (אותם שטחים ריקים ומשעממים) והתחלנו לעלות בכביש המפותל לעבר החור הזה שנקרא "סוף העולם" , הבנו שעשינו את ההחלטה הנכונה. שוב הרים גבוהים וירוקים, שוב אגמים רחבים ופסגות מושלגות, אך בכל זאת כל כך שונה.
 |
| המאטה של כריסטיאן |
Ushuaia - העיר הכי דרומית בעולם, Fin del Mundo בעגה המקומית, היא עיר מקסימה השוכנת על שפת תעלת Beagle (או בקיצור בייגל) ומוקפת הרים וקרחונים בלי סוף, אך דבר אחד חסר בה: תחנה מרכזית. וכך, בשעה 8 בערב (מזל שיש אור עד 11), עם 20 קילו של תיקים על כל אחד, אנחנו עומדים באמצע הרחוב הראשי בלי מפה ובלי שמץ של מושג איפה ההוסטל שלנו. אחרי מרחק לא קטן של הליכה ברגל מצאנו טיפוס הזוי אך מועיל שטרח לספר לנו (תוך טפיחה על מצחו והבעת "איזה מסכנים" על פניו) שההוסטל נמצא בצד השני של העיר. למזלנו הוא גם הזמין לנו מונית, שנסעה ונסעה ונסעה, ואנחנו מתבאסים על כל פעימת מונה שעוברת. לשמחתנו, תחושת האכזבה חלפה מהר מאוד מכיוון שגילינו את אחד ההוסטלים המקסימים שיצא לנו לישון בהם. לוקאס, כריסטיאן והוגו הם לא 3 דמויות מאיזה סרט מדע בדיוני אלא שלושת החבר'ה שלא היינו מסתדרים בלעדיהם בשבוע שהעברנו באושוואיה. מהם למדנו הכל, החל מאיך מגיעים למרפאה המקומית ואיך אומרים בספרדית "שכחתם להוציא לי תפר אחד", המשך בשיעור מעמיק על ההיסטוריה הארגנטינאית וכלה בסדנה בנושא טקס ההכנה ושתיית המשקה המסורתי הארגנטינאי - מַאטֶה (ברור שקנינו גם לעצמנו אחד בשביל הקטע...).
 |
| מחתימים את הדרכון |
אך לא הגענו לUshuaia כדי לבלות - בין לבין, נדרשה גם עבודת רגליים אינטנסיבית כדי להצדיק את קיומנו. באחד הימים נסענו לפארק הלאומי Tierra del Fuego ("ארץ האש"). האטרקציה המרכזית בפארק היא כמובן החתמת הדרכונים בחותמת מיוחדת המוכיחה שביקרנו בסוף העולם. לאחר הטקס הרשמי, יצאנו להליכה רגועה של כ15 ק"מ בשבילים לאורך קו החוף, בין איים קטנים ברחבי הארכיפלג (הנה מילה שמעולם לא חשבנו שנשתמש בה שלא בתשחץ של 7 ימים) ולקינוח ביקור בסכר של בונים (אמיתיים, כאלה עם שיניים ענקיות!) שכשצפוי היו בסייסטה בדיוק כשהגענו. האווירה הפסטורלית עם קולות זרימת הנהר, ציוץ הציפורים ושכשוך משפחת אווזים קטנה עם שלושה אפרוחים שבדיוק למדו לשחות, הופרעו רק על ידי חבורת יוצאי צבא טריים (לא משנה מאיזו מדינה) שהרגישו צורך עז לדון בהרחבה על איכות הטונה בארגנטינה לעומת הטונה במנות הקרב (לשם שינוי, 1-0 לישראל).
 |
| Tierra del Fuego |
בימים שלאחר מכן רצינו לצאת לטיפוס על קרחון Martial המשקיף על העיר, אך מזג אויר מחורבן במיוחד גרם לכך שחלקכם ראיתם אותנו בצורת נקודה ירוקה בפייסבוק רוב הזמן (כמו שאמרנו, אחלה הוסטל). באחת ההפוגות הספקנו לצאת למרכז העיר ולרכוש לעצמנו שני זוגות מקלות הליכה, כדי שסוף סוף ניראה כמו מטיילים רציניים.
 |
| כאן למעלה: קרחון Martial |
כבר חשבנו שזה לעולם לא יקרה, אך לפתע הופיע כריסטיאן והחל לצעוק ולזרז אותנו: "תסתכלו החוצה, עכשיו הזמן לצאת! הזמנתי לכם מונית!" ואנחנו לא הבנו עד כמה הוא רציני עד ששמענו את המונית צופרת בחוץ. אכן, השמיים התבהרו ותוך 5 דקות היינו בדרך לקרחון (כמובן שלא שכחנו את המקלות).
העליה לקרחון התחילה בניחותא ואנחנו הרגשנו קצת מגוחכים עם המקלות שלנו, אך בשלב מסוים העליה הפכה מהליכה נינוחה לטיפוס מפרך בדרך לא מסומנת וללא ידיעה מתי ואיך יגמר המסלול. מי מרגיש מגוחך עכשיו, הא?? אנחנו והסופר-מקלות שלנו אוכלים את העליה הזו בלי מלח... כשהגענו לקרחון, שהוא בעצם משטח שלג רחב שלא נמס, הבטנו לאחור וראינו את כל העיר הדרומית בעולם נפרשת לרגלינו על שפת תעלת בייגל, על רקע ההרים המושלגים.
אז אחרי חודש וחצי של ביטולים, עיכובים, אכזבות, רוחות, גשמים ואף שבור שקצת קילקלו לנו את חווית הטרקים בטיול, שמחנו לקנח בנוף הנהדר הזה את הטרק האחרון שלנו כאן.
 |
| שם למטה: אושוואיה |
בפרק הבא נקבל בברכה את שנת 2011, נפגוש את השטן וניפרד באופן סופי מהסטייקים, המאטה והספרדית לטובת מגוון הפירות, החופים והפורטוגזית.
נתראה בקרוב,
נעמה ואוסקר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה