עבר זמן רב מאז המייל הקודם שלנו ויש הרבה מה לספר, אז פנו לעצמכם את שארית היום, הכינו כוס תה ושמיכת פוך וצפו לפרק כפול על המשך הרפתקאותינו...
הסיפור האחרון שלנו הסתיים בטיול הג'יפים עם חבורת הערסים, ולמחרת לקחנו לנו יום מנוחה בברילוצ'ה, גם כדי להתאושש מהחוויה ההזויה וגם כדי להתכונן לקראת יציאתנו להרפתקה הבאה - שכירת רכב ונסיעה לפוקון שבצ'ילה עם מטרה מרכזית לטפס לפסגת הר הגעש הפעיל וייה-ריקה. הצטרפו אלינו מיטל (שחוותה איתנו את חווית הג'יפ של חורחה וכבר אז הבנו שנסתדר מצוין) ורנג'נה (או בקיצור רנג') - רופאה בריטית מלאת אנרגיות שמיטל הכירה במהלך הטיול.
 |
| אחד משבעת האגמים |
 |
| הפרחים שיש כאן בכל חור |
התייצבנו בבוקר הנסיעה בסוכנות השכרת הרכב ומיד ראינו שהמזל בטיול הזה יעמוד לצידנו, כאשר הרכב ששכרנו שודרג לרכב גדול ומרווח יותר. מצוידים בהרבה אוכל כולל פירות וירקות למכביר (למרות שידענו שאסור להכניס ירקות ופירות לצ'ילה, תכננו לסיים אותם לפני ההגעה למעבר הגבול), שני כבשים חמדמדים - בבר למוד הנסיעות וניסו (שם זמני) שהצטרף לחבורה ממש לאחרונה - וחבילת שוקולד שקיבלנו במתנה מסוכנות הרכב כאילו שלא אכלנו כמה קילוגרמים של שוקולד עד עכשיו, יצאנו לדרכנו לכיוון צפון, דרך "שבעת האגמים" לכיוון העיירה סן מרטין דה לוס אנדס. גם מזג האויר האיר לנו פנים ובמהלך היום ראינו נופים נהדרים של אגמים כחולים, הרים ירוקים ופסגות מושלגות. עצרנו לפיקניק על שפת נהר, מוקפים בפרחים צהובים וסגולים ובלחמניות עסיסיות עמוסות כל טוב.
לקראת ערב הגענו לעיירה הציורית סן מרטין, ומכיוון שהפיקניק המפנק כבר נשכח מקיבותינו (בכל זאת הן קצת תפחו בשבועות האחרונים...) יצאנו מיד לאכול במסעדה "בודגון" שהומלצה לנו על ידי בעל האכסניה והתבררה כחוויה בפני עצמה. בעת כניסתנו קיבלה את פנינו, לבושה בסינר שפים ואוחזת כף עץ בידה, בתם בת השנתיים של בעלי המסעדה. המקום כולו מרוהט באופן ביתי במיוחד, ועל הקיר מתנוססות הוראות ההתנהגות במסעדה: מותר לשוחח עם האדם שיושב לידך בשולחן, גם אם אינך מכיר אותו. לעומת זאת, אסור לדבר בפלאפון בחלל המסעדה - לצורך כך יש חדרון קטן עם שרפרף עבור מי שלא יכול להתאפק... אהילי המנורות הם דליי ספונג'ה הפוכים ופחיות שימורים ענקיות, התפריט כתוב בתוך מחברת של כתה א' ובהמתנה לארוחה מקבלים לשולחן משחקים תוצרת בית כמו משחק זיכרון ומשחק כדורגל מיניאטורי. כמובן, ניתן לשער שכל התפאורה הזו נועדה לחפות על אוכל גרוע במיוחד, אך לשמחתנו המנות היו פשוט מעולות, החל מהלחמניות הממולאות, דרך המילנזה (שזה פשוט סוג של שניצל וינאי) ותבשילי הקדרה המצוינים ועד לקינוח המסורתי של גבינה עם ריבת דלעת.
למחרת המשכנו את מסענו לכיוון הגבול. הדרך היתה יפהפיה, מלאת עדרי פרות וכבשים וקאובויים אמיתיים עם פונצ'ו וכובע מצחיק. מרחוק ראינו את הרי האנדים המפרידים בין ארגנטינה לצ'ילה מכוסים עננים שחורים אך קיווינו שזה רק עניין של זמן עד שמזג האויר הארגנטינאי יגיע גם לצ'ילה. במהלך הנסיעה גילינו שלוקח קצת יותר זמן ויותר אנשים ממה שחשבנו כדי לסיים לאכול קילו תפוחים. במעבר הגבול של צ'ילה חיכו לנו שלטי הענק האוסרים כניסה של בשר, גבינות, ירקות ופירות כאילו מדובר במבוקשים שמתנהל אחריהם מצוד כבר שנים. כמובן שמיד התחלנו ארבעתנו לאכול את כל הפירות (אמא אמרה שאסור לזרוק אוכל) והפרצופים האדומים מרוב צחוק של חיילי משמר הגבול של צ'ילה אמרו הכל...
אז... הגענו לצ'ילה! אך לצערנו, העננים השחורים עדיין היו שם, ולאט לאט הבנו שהמזל הטוב שהיה לנו בארגנטינה יצא לסייסטה של כמה ימים. מרגע שעברנו את הגבול, לא הפסיק לרדת גשם, ערפל כיסה את כל ההרים שמסביב, ורוחות חזקות וקרות ביטלו באופן סופי את התכניות שלנו ליומיים הבאים. נודע לנו שהיציאה הבאה לוייה-ריקה תתקיים רק לאחר 3 ימים, והארכנו את השהייה המתוכננת בפוקון בעוד יום כדי לצאת סוף סוף להרפתקה המיוחלת. רנג' החליטה לנטוש את הספינה ונסעה בחזרה לארגנטינה, ושלושתינו נאלצנו למצוא דרכים יצירתיות לבדר את עצמנו בעיירה שלא קורה בה שום דבר, בייחוד כשיורד גשם. באחת ההפוגות יצאנו לאטרקציה חביבה שנקראת "קנופי" ובה גולשים באומגה בין צמרות עצים גבוהות ומעל נהרות שוצפים. זו היתה חוויה מהנה במיוחד, ותרמו לכך חברי צוות ההפעלה המשוגעים שהוסיפו עוד קצת אקשן לעסק.
חיכינו וחיכינו ובסוף זה הגיע - הגשם נגמר ויצאנו לוייה ריקה! קמנו בבוקר עם אנרגיות חדשות ועם הרבה מוטיבציה לטפס סוף סוף על ההר. התייצבנו ב7 בבוקר בסוכנות הטיולים, קיבלנו ציוד מקצועי לטיפוס על שלג ויצאנו מלאי אופטימיות לכיוון ההר. אך התקוות הגדולות נגוזו להן ביחד עם ענן העשן שעלה מלוע ההר, כאשר המדריכים הודיעו לנו שהרוחות חזקות והדרך חלקה ומסוכנת ושלא ניתן לטפס על ההר. אכן, כמו פקידי משמר הגבול שלה, צ'ילה צחקה לנו בפנים עד הרגע האחרון.
 |
| וייה ריקה - מבט אחרון ממרגלות ההר |
לקחנו את האוטו וחזרנו לארגנטינה שבורי לב, מעודדים רק ממזג האויר שברגע שעברנו את הגבול התבהר שוב והאיר את כל הדרך המרהיבה אשר לא נופלת ביופיה מדרך שבעת האגמים, בחזרה לברילוצ'ה. לא נותר לנו אלא לקוות שבביקור הבא שלנו בצ'ילה, המתוכנן לשבוע אחר כך, המזל שלנו ישתנה והמדינה הזו סוף סוף תקבל אותנו בברכה.
למחרת לקחנו טיסה מברילוצ'ה לאל קלפטה, לאחר שהחלטנו לוותר על התענוג הצרוף של כמעט 30 שעות נסיעה באוטובוס. מזג האויר היה מצוין ולאורך כל הטיסה ראינו את פסגות האנדים המושלגות מתחתינו. הנחיתה באל קלפטה היתה פחות מרנינה - הרוחות היו כל כך חזקות שהמטוס התנדנד כמו נוצה מצד לצד, ורק כשהגלגלים נגעו בקרקע נשמנו לרווחה. מחלונות המטוס ראינו להפתעתנו שאל קלפטה היא חתיכת חור באמצע הפמפס (כך קוראים כאן לשממות האינסופיות של ארגנטינה). את הדרך משדה התעופה לעיר עשינו במיניבוס אליו מחוברת עגלה עם התיקים שלנו, וכל העסק כמעט התעופף והתפרק מכל הרוחות ודרכי העפר שעברנו עד שהגענו לאכסניה.
לשמחתנו, הזמנו רק לילה אחד בעיירת המערב הפרוע הזו, במטרה לנסוע לקרחון המתנפץ פריטו מורנו. זהו קרחון ענק, גדול הרבה יותר מהקרחונים שראינו בניו זילנד, שגולש לתוך שני אגמים וחתיכות ממנו מתנפצות לתוך המים בכל כמה דקות. טוב, ביום נורמלי זה קורה בכל כמה דקות. ביום שאנחנו הגענו זה לא ממש קרה, וגם אם כן זה היה בדיוק כשאנחנו הסתכלנו לכיוון אחר... ראינו התנפצות אחת גדולה בסוף היום ורק כך הבנו למה יש הפרש של 6 שעות בין שעת הירידה מהאוטובוס לשעת החזרה. בכל זאת, למרות שהקרחון לא היה פעיל במיוחד באותו יום, הוא היה מרהיב ביופיו והשאיר אותנו נפעמים (וקפואים).
 |
| קרחון פריטו מורנו שנייה לפני ההתנפצות |
כבר באותו ערב נסענו לעיירה, בעצם כפר, בעצם רחוב, שנקרא אל צ'לטן. אם חשבנו שאל קלפטה היא עיירת מערב פרוע, כאן חיכתה לנו עוד הפתעה: מקבץ בתים קטן שבו יש רק תחנת דלק אחת שלא תמיד יש בה דלק, כספומט אחד שלפעמים נגמר בו הכסף כי אי אפשר לתדלק את האוטו שמביא את הכסף (כי נגמר הדלק), ושמדי פעם יש בעיה להזמין כרטיסים לאוטובוס כי קווי הטלפון נותקו בעקבות הרוחות. לא פלא שבשביל לצאת מכאן לטרק צריך פשוט ללכת עד סוף הרחוב...
חווית הטרקים שלנו באל צ'לטן התחילה ברגל שמאל. יצאנו למסלול יומי של כ10 קילומטר לכל כיוון, בסופו יש תצפית ללגונה גדולה והר "סרו-טורה". הרוחות היו חזקות מאוד באותו יום והליכה רגועה ומישורית הפכה לעבודה קשה במיוחד כאשר פילסנו את דרכנו ברוחות אל המטרה הנכספת. כשההליכה הפכה לסבל של ממש, הרמנו ראשינו וראינו גבעה סלעית וחשופה שהיוותה את המכשול האחרון בדרך לתצפית, אבל גם הרוח הגיעה לשיאה באותם רגעים, ולמרות הרצון העז להגיע לסיום, נאלצנו לקפל את הזנב ולחזור כלעומת שבאנו, בלי תצפית ובלי לגונה ועם הרבה עוגמת נפש. אבל מכיוון שאנחנו בארגנטינה רוויית המזל הטוב, כמובן שלמחרת הרוחות נרגעו במיוחד לכבוד הטרק החשוב באמת באותו אזור, להר הפיץ-רוי, או בכינויו הידוע (בקרבנו) - פיצי. מהסיפורים ששמענו על הטרק הזה ידענו שני דברים חשובים. הראשון הוא ששיאו של הטרק בטיפוס קשה במיוחד, ושעלינו להתכונן לכך נפשית. השני (ותודה לנועם ולירון על הטיפ) הוא הימצאה של לגונה סודית שאפשר לראות בסיום הטיפוס.
המסלול עצמו היה מדהים מרגע שהתחיל, עם תצפית פנורמית על עמק רחב ידיים הנחצה על ידי נהר רחב של מי קרחונים כחולים ומוקף בהרים מושלגים. המסלול המשיך דרך יערות עבותים, עקף מישורים ואגמים אלפינים (או אנדינים... איך באמת קוראים לזה כאן?) והסתיים בטיפוס התלול ממנו נשקפה תצפית נהדרת על כל העמק. כמובטח, הטיפוס היה מפרך, וכמובטח, התוצאות היו בלתי נשכחות. בסיום הטיפוס, מגיעים ללגונה דה-לוס-טרס, מעליה מתנוססת פסגת הפיצי ברוב תפארתה, מראה יפהפה כשלעצמו. אבל, עם עוד קצת מאמץ בעקבות המידע הפנימי שקיבלנו, טיפוס נוסף על גבעה קטנה העניק לנו את הפרס האמיתי - לגונה נוספת וענקית המתחבאת בין הפסגות המושלגות, צבעה טורקיז חלבי מושלם והיא קורצת אלינו באור השמש כאומרת "סחתיין עליכם"...
 |
| העמק הנפרש לרגלינו |
 |
| הלגונה הסודית |
רוויי נופים עוצרי נשימה מהיפים שראינו, חזרנו לאל צ'לטן, בעוד הרוחות החלו להתחזק שוב והאויר התקרר, אך להפתעה הבאה באמת שלא יכולנו לצפות - ברגע שהגענו ליישוב, ולמרות שהשמיים היו בהירים, התחילו לרדת עלינו פתיתי שלג קטנטנים! אנחנו מעדיפים להתייחס לזה כאל נס קטן, אבל מי שרוצה הסבר מדעי מוזמן לשאול :)
שמחים על המזל שנפל בחלקנו בטרק הפיץ רוי, פיתחנו אופטימיות רבה לגבי חזרתנו לאהובה הסוררת - צ'ילה. האם חיזורינו הבלתי נלאים ירככו את ליבה כלפינו? מיהי ויקי המלאכית? איך נראה בית החולים בפורטו נטלס? וכמה זמן לוקח לעשות צילום רנטגן אחד? כל זאת ועוד, בפרק הבא (שיגיע בקרוב מאוד בזכות המנוחה שנכפתה עלינו...)
לילה טוב והמשך ציפייה מהנה,
נעמה ואוסקר
הפרק הקודם
הפרק הבא 
