טיול פנסיונרים בחבל צ'יאפס ויום ארוך של חוסר ודאות בין פאלנקה לסן קריסטובל

הנסיעה שלנו מפלורס לפאלנקה סוף סוף מגיעה לסיומה אחרי עשר שעות, והנהג החביב שלנו מסכים לקחת אותנו אל הבקתות בהן אנחנו מתכננים לישון בשני הלילות הבאים: הבקתות של אד ומרגריטה בכפר אל פנצ'ן, ששמענו עליהן המלצות מכמה חברים שהיו כאן לפנינו ולכן היה לנו ברור שלא נתפשר על מקום אחר. ידוע לנו שאל פנצ'ן נמצא ממש קילומטרים ספורים מפאלנקה, ויש לנו אפילו כתובת של המקום, אבל מסתבר שמדובר בכזה חור נידח שלוקח לנהג שלנו הרבה מאוד זמן למצוא אותו, אפילו עם קצת עזרה מהמקומיים. אנחנו נותנים לו טיפ נדיב על השירות האדיב וצועדים על השביל לכיוון הכפר, מתפללים שבבקתות המהוללות, השוכנות בלב הג'ונגל הפסטורלי עם ציוץ הציפורים ופכפוך מי הנחל, יהיה מקום בשבילנו לשני הלילות הבאים, כי לא הצלחנו לתפוס אותם בטלפון ובטח שלא במייל.
אל פנצ'ן מתגלה כסוג של שכונת הִיפִּים, כמה קבוצות קטנות של בקתות צבעוניות ופשוטות עם גגות קש בפאתי הג'ונגל, שבו שוכן הפארק הלאומי פאלנקה בו אנחנו מתכוונים לבקר. מסעדה אחת, בר אחד ומשרד נסיעות מיניאטורי נמצאים במרכז ה"שכונה", ונחל קטן וחמוד מתפתל בין הבקתות וצמחיית הג'ונגל. אנחנו הולכים בעקבות השילוט, שנראה לנו די קטן וצנוע יחסית לשם הגדול שיצא לבקתות של אד ומרגריטה. לבסוף, בקצה השביל, אנחנו מוצאים אותן. השקט השורר במקום נוטע בנו תקווה שאכן יש בקתה פנויה בשבילנו, ואנחנו ניגשים בשמחה למשרד הקבלה.
הבחורה במשרד (שנראית צעירה בהרבה והריונית בהרבה מאיך שדמיינו את מרגריטה, שבעלה אד נפטר לפני כמה שנים) כנראה קצת פחות שמחה מאיתנו, לפי הפרצוף החמוץ שאנחנו מקבלים ממנה כשהיא רואה אותנו מתקרבים. מאיפה אתם? היא שואלת אותנו ואנחנו כבר מבינים שהיא לא ממש רוצה לשמוע את התשובה שיש לנו להציע. היא מובילה אותנו לבקתה שלנו, שנמצאת יותר קרוב לבר המקומי מאשר לציוץ הציפורים ופכפוך מי הנחל, ואנחנו כבר מבינים שהחוויה שהיתה פה לחברים הממליצים כנראה לקחה לה בדיוק כמה ימי חופש.
אחרי שאנחנו מתאוששים מהעובדה שאין לנו אפילו חלונות בבקתה אלא רק רשתות מפרידות בינינו לבין החרקים טורפי האדם שבחוץ, אנחנו מתחילים לחשוב איך אנחנו מנצלים את הזמן כך שנשהה כמה שפחות במקום הלא חברותי שהגענו אליו. אנחנו קופצים למרכז העיר בשביל סידורים ובירורים, והמצב המבאס לא משתפר כאשר אנחנו מחכים למונית שירות שתחזיר אותנו לאל פנצ'ן ומתחיל לרדת עלינו מבול - מה זה מבול, מקלחת! - בעוד אנחנו עומדים שם ולא מבינים למה המונית שלנו לא מגיעה. כשאנחנו סוף סוף מבינים שעמדנו במקום הלא נכון בגלל הסברים עילגים של המקסיקנים במקרה הטוב והתעלמות במקרה הרע, אנחנו פתאום רואים מבין הטיפות הגדולות סימן מבשר טובות: שלישיית נגני מריאצ'י מתהלכים עם גיטרה, כינור ואקורדיאון חשופים תלויים על כתפיהם, והרי המריאצ'י, להקת נגני הליווי המקסיקנית הקטנה, היא אחד הסמלים המקסיקנים היותר חביבים עלינו שפשוט היינו חייבים לראות במו עינינו. אנחנו מבינים שמעכשיו המזל יתהפך והכל יסתדר לטובה, וחוזרים לאל פנצ'ן שמחים ואופטימיים.
חזרה בכפר הרעוע, אנחנו מגלים שהמבול קצת השפיע על הטופוגרפיה המקומית, הנחל הקטן והחמוד הפך לנהר שוצף ושבילי העפר הרחבים הפכו ליובליו. אנחנו חוצים בסנדלים את הנהר וניגשים למשרד הנסיעות לברר על האפשרויות שלנו לגבי הימים הבאים. מסתבר לנו שיש מגוון גדול של אפשרויות לשילוב חלק מהאטרקציות בטיול של יום אחד, ובעוד אנחנו בוחנים את האפשרויות לשלב את עתיקות פאלנקה עם אגווה-אסול, שואל אותנו הבחור המסטול מהסוכנות, לאן אתם ממשיכים אחרי פאלנקה? ואנחנו עונים בהיסח הדעת, סן-קריסטובל. מצויין, אז יש לי אחלה חבילה בשבילכם: מה דעתכם להגיע מחר בערב לסן-קריסטובל, אחרי שביקרתם בשני האתרים? לא צריך יותר מזה כדי לשכנע אותנו לקחת את החבילה הזו בשתי ידיים, גם אם זה אומר שנשלם פי ארבע וניסע דרך הונדורס עם הנהג הרוצח שלקח אותנו מאנטיגואה ללנקין. טוב, אולי הגזמנו, אבל המחיר אטרקטיבי והנסיעה די מסודרת, ומבטיחים לנו שכל הזמן ישמרו לנו על המוצ'ילות ושעד שבע בערב נגיע לסן-קריסטובל. בהנחה שנצליח ליצור מחר קשר עם הפוסאדה שהזמנו בסן-קריסטובל ולהזמין עוד לילה, אנחנו מודיעים בשמחה ל"בקתות אד ומרגריטה" שנעזוב את הבקתה מחר ב8 בבוקר, ואחרי ארוחה מקסיקנית טיפוסית במסעדה המקומית אנחנו הולכים לישון לקול ציוץ הגיטרות ופכפוך הבסים שמגיעים מהבר הסמוך ונמשכים עד 3 לפנות בוקר.
האטרקציה הראשונה שלנו ביום הארוך שמצפה לנו - עתיקות פאלנקה, אתר מאיה נוסף בלב שמורת הטבע הסמוכה. הנהג "משלם" עלינו בכניסה לאתר (כמו שכבר למדנו), אנחנו משאירים את המוצ'ילות בטרנזיט, מקווים שלא עשינו טעות פטאלית בכך שהשארנו אותן לחסדיו של הנהג, ונכנסים לאתר. בהתחלה אנחנו חושבים לעצמנו, בשביל מה היינו צריכים עוד אתר עתיקות? הרי היינו כבר בטיקאל, לא מספיק? אך מהר מאוד אנו מגלים שכל אתר עתיקות של המאיה שונה מהשני. הגדלים והצורות של המקדשים שונים, האזור הגיאוגרפי שונה ובעיקר הבסטות שונות. בעוד בגואטמלה היו בכניסה לאתר מספר חנויות של מזכרות, כאן, בנוסף לחנויות שבכניסה, צומחת לה בסטה על כל חלקת אדמה פנויה. בין העתיקות, על השבילים, פשוט בכל מקום! למזלנו אנחנו מגיעים מוקדם לאתר, ומספיקים לראות אותו במלוא הדרו לפני שהבסטות נפתחות, כי לאחר שעה של שיטוט בין העתיקות אנחנו כבר לא יכולים לראות את השבילים.

עתיקות פאלנקה לפני שכוסו בבסטות של מזכרות

 אנחנו חוזרים לנקודת המפגש עם הנהג שלנו בזמן המיועד ושמחים לראות את המוצ'ילות ממתינות לנו בשלווה ברכב. לנסיעה הבאה מצטרפים אלינו כמה פנסיונרים מקסיקנים ואנחנו נוסעים למפל מיסול-הא שלא ממש התכוונו לבקר בו אבל התחנה הזו היא חלק בלתי נפרד מהחבילה הנהדרת שלוקחת אותנו עד סן-קריסטובל. ושוב, הנהג "משלם" עלינו בכניסה ואנחנו נכנסים לביקור במפל. מכאן ואילך נגלה שבמקסיקו יש "מס תיירים פראיירים" נוסף והוא התשלום על השימוש בשירותים. אין זה משנה שכבר שילמנו על הכניסה לשמורת הטבע ועל הכניסה לאתר עצמו (שני תשלומים נפרדים שרק עוזרים למקסיקנים לגבות עוד כמה פֶּזוֹ'ס), צריך לשלם גם על שלושת ריבועי הנייר שמקבלים מהבחורה המשועממת שיושבת בכניסה לשירותים. ולא, זה לא משנה שיש לנו נייר משלנו, צריך לשלם בכל זאת.

הביקור במפל לא מותיר עלינו רושם מיוחד, למרות שמדובר במפל גדול ומלא מים, כנראה בעקבות המבול של אתמול, ואנחנו כבר מצפים לביקור בתחנה הבאה שלנו, "אגווה-אסול" שפירושו "מים כחולים" ולפי התיאורים נשמע שמדובר באתר רחצה בסגנון הסחנה, רק הרבה יותר גדול ועם הרבה יותר מפלים. מזל שהבאנו בגדי-ים בתיק...

בדרך לתחנה הבאה קבוצת הפנסיונרים מפגינה מצב רוח טוב במיוחד, והם שרים שירי מורל בספרדית בסגנון "הנהג שלנו הוא מסטול, הוא יקח אותנו לאגווה-אסול". אנחנו משתדלים לספוג קצת ממצב הרוח הזה למרות שהדרך צרה ומפותלת ומדי פעם אנחנו עוקפים קטע כביש שקרס לתהום בעקבות השטפונות. כבר בהגיענו לאתר קורים שני דברים שילוו אותנו בכל הביקור שלנו באגווה אסול. הדבר הראשון הוא הגשם ששוב מתחיל לרדת, ועושה רושם שהמים באתר יהיו יותר חומים מאשר כחולים עם כל הנהרות והשטפונות מלאי הבוץ שראינו בדרך לכאן. הדבר השני הוא מוכרות מקומיות מהסוג הכי חצוף שראינו עד עכשיו: הן מכניסות את ידיהן עם הסחורה (בננות, שוקולד תוצרת בית, צמידים וכל הדברים הרגילים) לתוך הטרנזיט ופשוט לא מניחות לנו להתחמק מהן. אנחנו יורדים מהרכב והן נצמדות אלינו בחבורות, וכשאוסקר מנסה להתחמק מהן הן מגדילות לעשות ומתחילות לצחוק עליו: "גרינגו! גרינגו!" הבעיה היא שאין לנו כל כך לאן לברוח, כי הגשם מתחזק וחוץ מללכת כמה מטרים כדי לראות את המפלים, אין לנו יותר מדי מה לעשות כאן. המפלים עצמם אכן עצומים ומרשימים, אך כמו שציפינו השם של האתר לא בדיוק מתאים היום, כי השמים אפורים והמים חומים, או כמו שאמרה אחר כך אחת הפנסיונריות, זה לא מים כחולים - זה שוקולית!

אגווה צ'וקולטה

בגדי הים נשארים מקופלים בתיק, ואנחנו נכנסים לאחת המסעדות כדי להעביר את שלוש השעות שנותרו עד שיקחו אותנו לאוטובוס לסן-קריסטובל. לוח הזמנים של הסיור הזה מתאים יותר ליום בהיר שבו אפשר להתרחץ במפלים, ואנחנו תוהים למה אי אפשר לצאת מכאן מוקדם יותר, בייחוד שכל נוסעי הטרנזיט כולל הנהג כבר נמצאים במסעדה ומחכים לשעה שנקבעה. אנחנו גם לא בדיוק מצליחים להבין איך אנחנו אמורים להגיע לסן קריסטובל בשבע בערב אם אוספים אותנו בחמש וזו אמורה להיות נסיעה של חמש שעות. אבל הבחור הסטלן מסוכנות הנסיעות הבטיח, ובינתיים הכל הולך לפי התכניות, אז אנחנו מעדיפים שלא לחשוב על העניין הזה. בכל אופן, זו הזדמנות מצויינת לצמצם פערים, ואנחנו מוציאים את מחברת הבלוג הכתומה והמרופטת שלנו ומתחילים לכתוב. ילדה קטנה ניגשת אלינו עם קערה קטנה על ראשה, כיאה לבת מאיה טיפוסית, מלאה באשכולות של בננות קטנות ומנסה למכור לנו אשכול. היא נודניקית בדיוק כמו המוכרות המבוגרות ממנה, ונראה שהיא הולכת בדרך הנכונה להצלחה העסקית המסחררת שלה כשתהיה גדולה ותמכור אשכולות של בננות גדולות מתוך קערה גדולה. אבל כשהיא מבינה שהיא לא תצליח איתנו, משהו חדש תופס את עינה. היא מסתכלת על המחברת שלנו ומנסה לקרוא את הכתוב בה (בעברית כמובן). מה זה? היא שואלת, ונעמה עונה לה, זה עברית. היא מסתכלת שוב מבולבלת במחברת, כנראה לא מוכנה להשלים עם העובדה שהיא ילדה בת שמונה שכבר יודעת לקרוא ולכתוב אך בכל זאת לא מבינה את הכתוב במחברת שלפניה. בלי שום בעיה היא ניגשת לתיקון העניין, מושכת אליה את המחברת, פותחת דף חדש וחוטפת לנעמה את העט מהיד, ומתחילה לכתוב לנו בספרדית במחברת את שמות כל בני המשפחה שלה וגם קצת שלנו. לאט לאט מתקבצים סביבנו עוד כמה ילדים סקרנים, ופסקוואלה שלנו מפליאה להדגים להם את יכולות הכתיבה שלה ולא מהססת להעביר בין כולם את המחברת והעט כדי לנסות בעצמם. אנחנו כבר רואים איך המחברת היקרה שלנו, שיש בה כבר 3 פרקים שעדיין לא העלינו לבלוג, נלקחת מאיתנו לתמיד. לבסוף אנחנו מצליחים להציל אותה מידי הילדים, אך העט שנלעס היטב על ידי אחד מהם כנראה כבר לא ישוב לתפקד.

יצירת האמנות של ידידתנו פסקוואלה

כיתת מחוננים בפעולה

סוף סוף מגיעה השעה ואנחנו עולים עם כולם לטרנזיט, בדרך לתחנת האוטובוס ממנה ניסע לסן קריסטובל. אנחנו מצפים להגיע לתחנה מרכזית כלשהי בעיר סמוכה, אך כשאנחנו רואים שהנהג מאט לקראת צריף קטן של בית מרקחת באמצע שומקום, שלידו עומדות שתי ילדות יחפות עם שקיות אגוזים קטנות שהן מתכננות למכור לתיירים מזדמנים, אנחנו מבינים שזו "התחנה המרכזית" שבה נצטרך לחכות לאוטובוס שלנו. קצת מלחיץ, אבל אנחנו נרגעים כשאנחנו נזכרים שהנהג חייב לחכות איתנו כדי לשלם לנהג האוטובוס בשבילנו. בינתיים אנחנו מבקשים מאחד הזוגות בטרנזיט לצלם אותנו, ומסבירים חצי בצחוק חצי ברצינות שזה למקרה שלא נגיע בשלום לסן קריסטובל. בשעה שש אנחנו רואים מרחוק אוטובוס מתקרב. הנהג שלנו מרים את ידו והאוטובוס עוצר לידנו, ומעבר לעובדה שאין שום סיכוי שנגיע בשבע לסן-קריסטובל, אנחנו מתחילים לחשוש שנגיע לשם כל כך מאוחר עד שלא נספיק להגיע לפוסאדה שלנו בשעה נורמלית ולא יהיה לנו איפה לישון... אנחנו עולים על האוטובוס ולמבטיהם החושדים של הנוסעים (בכל זאת, אנחנו הגרינגוס היחידים על האוטובוס), מתיישבים בשני המקומות האחרונים שנשארו באוטובוס, אלה שליד השירותים בסוף, ומקווים לטוב.

עולים על האוטובוס לסן קריסטובל (בתקווה שנגיע בחיים)

בסביבות השעה שמונה בערב, כשאנחנו עדיין מתפתלים לנו עם האוטובוס בדרך ההררית הצרה, אנחנו מבינים שכדאי לנו לעשות משהו בעניין הפוסאדה. לא מצאנו טלפון או אינטרנט מתחילת היום, אבל אם נגיע לשם ולא יהיה לנו מקום לישון, נצטרך לשוטט ברחובות החשוכים ולחפש מקום אחר, ואנחנו לא ממש רוצים לחוות את החוויה המפוקפקת הזו (למרות שהיא בטח תוסיף הרבה אקשן לבלוג). אחרי התלבטות ממושכת לגבי דרכי הפעולה שלנו, נעמה פתאום רואה שהבחור בספסל לידנו משחק בטלפון שלו, וזה למרות שאמרו לנו שאין קליטה בהרים ואין שום סיכוי לאות סלולרי באזור. זה עכשיו או אף פעם! והיא פונה אל הבחור, אנחנו צריכים שיחת טלפון לסן קריסטובל, רק דקה אחת למלון שלנו, בבקשה בבקשה! הבחור מנסה להבין למה בדיוק מתכוונת התיירת המוזרה שמדברת איתו בשפה שכנראה אמורה להיות ספרדית. אין לי כאן קליטה, הוא עונה, והיא ממשיכה, אולי יש לך אינטרנט? נשלח להם מייל? רק דקה אחת, בבקשה בבקשה! והוא ממשיך לבהות במכשיר שלו ולעשות כאילו הוא לא בדיוק מבין מה אנחנו רוצים ממנו. אנחנו כבר מבינים שהישועה לא תגיע מכיוונו, ומחליטים להעביר את שארית הנסיעה בנמנום כדי להתעלם מהצרה שהכנסנו את עצמנו אליה. פתאום השכן טופח על ידה של נעמה ושואל: את רוצה להתקשר לסן-קריסטובל? ברוך השם, הבחור לא כזה אטום, רק קצת איטי, ואנחנו מודים לו מקרב לב על הטובה הענקית ומתקשרים לפוסאדה. הקו אכן מקוטע אך הבחורה מעבר לקו מצליחה להבין מי אנחנו ומה אנחנו מבקשים: יש לנו הזמנה אצלכם למחר אבל אנחנו מגיעים כבר הערב, כנראה בסביבות אחת עשרה, ומוכנים לישון גם בחדר משותף, העיקר שתקבלו אותנו. אין בעיה, היא עונה, אנחנו נחכה לכם, וסוף סוף אנחנו יכולים להיות לגמרי בטוחים שעשינו את הבחירה הנכונה עם היום המטורף הזה - עקיצת הלילה עברה בהצלחה!

בפרק הבא נספר על חוויית האוכל המקסיקני, על ביקור בכפר מאיה מיוחד במינו, על קניון מרהיב ומרדים בו זמנית ועל עיר נהדרת שממש קשה להפרד ממנה.

הפרק הקודם
הפרק הבא

תכניות לחוד ומציאות לחוד, ושני אחים אובדים שמצאו אחד את השני בדרך מפלורס לפאלנקה

לואיס מסוכנות הנסיעות אמר שההסעה שלנו לפאלנקה תאסוף אותנו בחמש בבוקר מבית המעצר בפלורס ותוך שעתיים אנחנו אמורים להגיע לגבול, שם נצא מגואטמלה ונשוט בסירה לצד המקסיקני. מכל מיני הסברים ושמועות ששמענו ממטיילים שכבר עשו את הנסיעה הזו לפנינו, אנחנו יודעים גם שנצטרך לשלם כמה דולרים במעבר הגבול (כי הרי אי אפשר להעביר כאן סתם יום בלי עוד תשלום "מס תיירים פראיירים" מיותר), ולבסוף מצפה לנו נסיעה של עוד כמה שעות עד ליעדנו. באחת בצהריים אנחנו כבר צפויים להיות בפאלנקה, מקסיקו, שותים טקילה בלנקו עם מלח ולימון ומאזינים לנגינת המריאצ'י.
אז אמר. השעה כמעט תשע ואנחנו עדיין נוסעים בדרכים הנידחות של גואטמלה, עם פסי ההאטה המונוטונים ועם התרנגולות המשוטטות בצידי הדרכים. אין שום זכר לשילוט המכוון למעבר הגבול "בת'ל" אליו היינו אמורים להגיע לפני שעתיים. הנהג שלנו, שפונקציית ההתחברות באינפוזיה לטלפון הנייד, הקיימת אצל כל הנהגים בגואטמלה, לא פסחה גם עליו, מדבר ללא הפסקה מחמש בבוקר עד עכשיו (כנראה עם הנהג שנוסע מפלורס ללנקין) ואנחנו מתחילים לחשוב שאולי הוא פיספס את הפניה. לפתע אנחנו מגיעים לכפר אפור ומכוער אשר בקצהו שלט שאינו משתמע לשתי פנים: ברוכים הבאים למקסיקו! אבל איפה הסירה? ולמה לקח לנו כל כך הרבה זמן להגיע לפה? הנהג מוריד אותנו לפני הגבול ונותן לנו (או לפחות למי שמדבר ספרדית ואחר כך מתרגם לנו) הוראות להשלמת המשימה: קודם להחתים את הדרכון בקרוואן הקטן והרעוע שבצד הגואטמלי. אחר כך לחכות לאוטובוס שיקח אותנו מעבר לגשר (סתם גשר. אין שם שום נהר) לצד המקסיקני להחתמת דרכונים ומשם נמשיך לפאלנקה. אנחנו יורדים מהרכב קצת אבודים וקצת מודאגים שהתהליך שקורה הוא לא בדיוק מה שהסבירו לנו, ובחינה קצרה של המבט בעיניהם של שותפינו לנסיעה מגלה שכולם מבולבלים כמונו.
למזלנו, הפקיד בקרוואן הגואטמלי המצ'וקמק מאוד נחמד וסבלני והוא מסביר לנו שאנחנו בכלל במעבר גבול "אל-סייבו", שנמצא צפונית לבת'ל, ושאין פה שום נהר ושום סירה. הוא גם מספר לנו שהוא מאוד אוהב את ישראל ("בגלל התנ"ך", והוא מצביע לנו על הספר עב-הכרס המאובק שמונח על המדף) ושהוא יבוא לבקר ביום מן הימים. כשאנחנו שואלים אותו כמה זמן יקח לנו להגיע מכאן לפאלנקה, הוא מחשב בזריזות שהנסיעה לא צריכה לקחת יותר משלוש שעות, אבל מוסיף שהפקידים בצד המקסיקני לא מצטיינים ביעילותם אז אי אפשר לדעת.
אנחנו יושבים מחוץ לקרוואן ומחכים לישועה, חושבים שאולי מייבשים אותנו כעונש על כך שאנחנו נוסעים למקסיקו ביום כיפור. חברינו לנסיעה צועדים בחוסר סבלנות הלוך ושוב ומנסים לגבש הסבר הגיוני למתרחש. אנחנו מצידנו מנסים למצוא הסבר הגיוני לכך שאחרי שהחתמנו את הדרכונים ביציאה מגואטמלה אנחנו יכולים (וצריכים, אם אנחנו רוצים ללכת לשירותים) לחזור לתוך הכפר הגואטמלי, כשאנחנו לא נתונים לפיקוחו של אף גוף ממשלתי, ופשוט להיעלם מהעולם. אנחנו יכולים גם לעבור ברגל לצד המקסיקני בלי לחכות לאוטובוס, אבל אנחנו מעדיפים לעשות מה שאמרו לנו כדי למנוע תקלות מיותרות. והנה לאחר שעה וחצי של המתנה, סוף סוף מגיע האוטובוס המקסיקני. אנחנו חשבנו שהגואטמלי קורא לטרנזיטים המקרטעים שלהם "אוטובוס" כי זה הכי קרוב לאוטובוס שיש להם, אבל אנחנו משפשפים את עינינו להיטיב לראות ואכן, מדובר באוטובוס! עם מזגן! ומקום לרגליים! הנהגים מבצעים חילופי שבויים (שכן באוטובוס המקסיקני הגיעו מטיילים שעושים את הדרך ההפוכה לגואטמלה) וכל שנותר לנו הוא לרחם על הנוסעים שעוברים מהאוטובוס המרווח והנוח לטרנזיט המקרטע שלנו. אה, ויש את הפרט הקטן של הכניסה הרשמית למקסיקו... אבל זה לא צריך להיות כל כך מסובך.
אנחנו מבינים שאולי זה לא בדיוק המצב, כשנהג האוטובוס שואל אותנו, "מה? עוד לא עברתם את הצד המקסיקני?" ומבטו המיואש מסגיר את גודל הטעות. זה הולך לקחת הרבה זמן...

חילופי שבויים בין הטרנזיט הגואטמלי והאוטובוס המקסיקני

מסתבר שבכניסה למקסיקו לא מספיק פקיד מסביר פנים אחד שאוהב את ישראל. לצורך העבודה המורכבת כל כך שלהם, הכוללת הקלדת כמה פרטים במחשב והחתמת הדרכון, הם חייבים להעסיק שלושה פקידים מקסיקנים עצלנים, פטפטנים ומצחיקים (את עצמם, לא אותנו), ועוד פקיד שעומד מחוץ לדלת עם "קאונטר" ידני לספירת האנשים שנכנסים למשרד. אנחנו מסתדרים בתור מחוץ לדלת המשרד הקטן שלהם כאשר הצל המועט בחוץ מספיק רק לשני האנשים הראשונים בתור. איכשהו, כל נוסע או שניים שנכנסים למשרד נתקעים שם לפחות רבע שעה, ואנחנו לא מבינים מה לוקח להם כל כך הרבה זמן. מדי פעם כשנכנס הבא בתור, הדלת נפתחת ואנחנו מקבלים זרזיף של אויר קריר מבפנים, ומייחלים לרגע שיגיע תורנו ולו רק כדי להכנס למשרד הממוזג.
הרגע הגדול מגיע ואנחנו נכנסים למשרד, או יותר נכון הכוך, שבקושי יכול להכיל שלושה פקידים, שולחן ושני כיסאות, ספה, מזגן, שתי מוצ'ילות, אוסקר אחד ונעמה אחת (שאכלו לא מעט בשבועיים האחרונים). הפקידים מביטים בנו במבט קשוח ואנחנו מגישים להם את הדרכונים בידיים רועדות, ולפקודתם מצטנפים בחשש על הספה בהמתנה לגזר הדין. הפקיד הראשי (זה שיושב מול המחשב) בוחן באריכות את הדרכונים. פקיד נוסף יושב לידנו על הספה ולא מסיר את מבטו מאיתנו. הפקיד השלישי שואל אם אנחנו מדברים ספרדית, וכשאנחנו אומרים שממש קצת ועדיף אנגלית הוא אומר משהו בספרדית ויוצא מהמשרד, ואנחנו מספיקים לראות לשבריר שניה את החבר'ה שעוד עומדים ומתבשלים בחוץ.
הפקיד הראשי מעביר את הדרכון של נעמה לפקיד הספה ואומר לו משהו לא ברור. פקיד הספה מעניק תשומת לב מיוחדת לכך שהדרכון של נעמה חדש. אנחנו מסבירים שזה בגלל שאנחנו נשואים והחלפת הדרכון נדרשה עקב החלפת השם. עכשיו אנחנו מקבלים שני טפסים קטנים ומתבקשים למלא אותם, כאשר אוסקר נשאר לשבת על הספה ונעמה מתבקשת לעבור לשולחן ממול. בזמן שאנחנו ממלאים את הטפסים, נכנסים אחרינו עוד שניים. למזלם, הם דוברים ספרדית. באופן ממש מפתיע, הם מספיקים למלא את הטפסים ולקבל חותמת וחיוך בזמן שאנחנו מתפללים שלא רשמנו משהו מחשיד בטפסים שלנו. והנה, בכל זאת מתגלה פרט מעניין שלא שמנו לב אליו. הפקיד הראשי שואל בטון רציני: אתם אחים? אנחנו מתאפקים שלא להתגלגל מצחוק, בהתחשב בעובדה שימי ההולדת שלנו המופיעים בטפסים שלפניהם חלים בהפרש של חודשיים. מה פתאום אחים? אנחנו מתפלאים, והוא אומר, הרי יש לכם את אותו שם משפחה. עוד אנחנו תוהים בינינו לבין עצמנו אם הם עושים את עצמם או שהם באמת כאלה מטומטמים, והם כנראה מחליטים שהם התעללו בנו מספיק. הם מסכמים את התחקיר המוזר בכך שהם מסבירים לנו שנצטרך ללכת לבנק ולשלם איזה מס על השהות במקסיקו (זה כנראה אותו התשלום שהעוברים דרך בת'ל משלמים אותו במקום). צליל החותמות על הדרכונים מעולם לא ערב לאוזנינו כל כך, והם משחררים אותנו לדרכנו.
אנחנו עולים סוף סוף לאוטובוס הממוזג, הנהג נכנס ומתיישב בכסאו בחגיגיות, מצטרפת אלינו טרמפיסטית זקנה מקומית (לנסיעה שאנחנו שילמנו עליה ממיטב כספנו) ואנחנו מתכוננים לנסיעה ממושכת ונוחה שאפשר לישון בה כמו שצריך. האוטובוס מונע ואנחנו יוצאים לדרך! נוסעים עשרים מטר... ועוצרים. הגענו לביקורת הפירות והירקות. גם כאן יש כזאת?? בנוהל הרגיל, אנחנו אוכלים צ'יק צ'ק את הבננות שהבאנו כאשר שני פקידים עם כפפות גומי עולים לאוטובוס ומגישים לנו דף הסבר באנגלית עם הפריטים שאסור להכניס למדינה. הם מגיעים אלינו כשאנחנו כבר מנגבים את פירורי הבננה האחרונים מהשפתיים, ומתנדבים לקחת לנו את הקליפות לפח. הכנות שלנו בעניין הבננות כנראה נוגעת לליבם כי הם אפילו לא בודקים לנו את התיקים, ורק בעוד כמה שעות כשהרעב יתחיל לנקר ואנחנו נהיה עמוק בתוך חבל טבסקו, ניזכר לשמחתנו שהצלחנו להשחיל להם שני סנדוויצ'ים עם גבינה ועגבנייה. מכיוון שאין הרבה אנשים על האוטובוס אנחנו מצפים שהבדיקה הזו תעבור במהירות, אך הפקידים הנחושים מורידים את כולנו מהאוטובוס לבדיקת התרמילים בתא המטען. הנהג פותח את התא ואנחנו מנסים להיזכר במהירות אם יש לנו פריטים בעייתיים בתיק, אך הפקידים מביטים לתוך התא בריכוז ואנחנו מבינים שהם מתכננים לדגום רק תיק אחד, בתקווה שהוא יעבור את הבדיקה בשלום ואנחנו נוכל לחזור לישון באוטובוס. הם בוחרים לבסוף את המוצ'ילה שתחובה הכי עמוק בתא המטען, ולאחר בדיקה מקיפה, מעמיקה ויסודית במיוחד בה הם פותחים שניים וחצי תאים ומסתכלים פנימה בלי להזיז שום דבר, הם נותנים לנו אישור להמשיך בנסיעה. כמה מטרים ניסע עד שנעצור שוב?
התשובה לשאלה הזו לא מאחרת לבוא. עוד כמה מאות מטרים, ושוב עוצרים את הרכבים לבדיקה. אנחנו עומדים בשיירה וממתינים לבדיקה שלנו, כאשר הטרמפיסטית מוציאה לפתע שק תרופות ענק מתיקה ומחביאה אותו באחד התאים באוטובוס. אנחנו מתחילים לדאוג שיבדקו הפעם את התיק של נעמה וימצאו בו את כל התרופות שהבאנו מהארץ, אבל אז אוסקר מודיע בהחלטיות: אם תופסים אותנו על התרופות אני מלשין על הזקנה! למזלנו ולמזלה של הזקנה, השוטרים בכלל לא נכנסו לאוטובוס ואנחנו ממשיכים בדרכנו בתקווה שזו אכן הבדיקה האחרונה.
שלוש שעות נסיעה עוברות עלינו בשלווה ובנחת, הנופים יפהפיים כרגיל (לא שהתרגלנו חלילה!) ואנחנו מצפים בכיליון עיניים להגיע לפאלנקה. אך כשהנסיעה מתארכת מעבר למצופה נעמה ניגשת לנהג ושואלת אותו, סניור, כמה זמן עד שנגיע? נעצור בשירותים בדרך? הוא אומר שנגיע ממש עוד מעט, לא יותר מחצי שעה. אך אחרי חמש דקות אנחנו עוצרים באמצע הכביש בתוך כפר נידח שיש בו פחות מעשרה בתים, מול מכולת קטנטנה שיושבים בה שלושה גברים משועממים ומחכים שמשהו מעניין יקרה בכפר שלהם. הטרמפיסטית שלנו קוראת לנעמה לבוא איתה, ונכנסת איתה למכולת. הסניוריטה צריכה שירותים, היא מעדכנת את השלישיה, והם מצביעים לכיוון החצר האחורית, שם מטיילות להן תרנגולות מסביב לצריף קטן ומזוהם עם דלת מתפרקת. בבקשה, היא אומרת בשביעות רצון ומצביעה על הצריף, ונעמה נכנסת בנימוס וחושבת, מזל שתוך חצי שעה אנחנו מגיעים לפאלנקה.

כשצריכים שירותים עוצרים ב"פזנון" גרסת מקסיקו

בפרק הבא (למרות שהבטחנו שזה יהיה בפרק הזה) נספר על הקשר הרופף בין מה ששמענו על הבקתות אליהן הגענו בפאלנקה לבין מה שהיו בפועל, ואיך שינוי ספונטני בתכניות סידר לנו אחלה פתרון לכל הבעיות.
  

הפרק הקודם
הפרק הבא

התעמלות בוקר ספונטנית, שיחות חסרות תועלת עם קופים ופרידה מרגשת מגואטמלה בפלורס

אחרי פרידה סוחטת דמעות מZephyr Lodge אנחנו שוב יוצאים לדרך, צפונה לעיירה פלורס שממנה נצא לבקר באתר המאיה הגדול ביותר, טיקאל. בהוסטל הרגיעו אותנו שזו לא תהיה נסיעה נוראית כמו הקודמת, ואכן אופי הדרך מאוד שונה אם כי מעצבן כמעט באותה מידה - לכל אורך הדרך מדי כמה עשרות או מאות מטרים יש פס האטה שמחייב עצירה מוחלטת, וכך דרך של שמונה שעות נוספות עוברת עלינו עם הצליל המונוטוני "ווררררוווםםם..... בלופ! בלופ! ווררררוווםםם..... בלופ! בלופ!" לפחות הנסיעה האיטית מאפשרת לנו לראות את הכפרים הקטנים שאנחנו עוברים בדרך, בהם כמה בקתות שבמרפסותיהן יושבות משפחות משועממות וסופרות את הרכבים הבודדים שחולפים על פניהן, ובחצרותיהן מסתובבות חופשי תרנגולות בשלל צבעים כאילו הן עצמן בעלות הבית, חוצות את הכביש עם שיירת אפרוחים צועדת מאחוריהן ומבלות את ימיהן האחרונים בשמחה לפני שיעלו על הצלחת לעוד תבשיל גואטמלי טיפוסי.

כמה דקות לפני שאנחנו מגיעים לפלורס עולה לרכב נציג דמיקולו של איזה מלון מונפץ ומנסה לתפוס מישהו מהנוסעים שעדיין לא הזמין מקום לינה. אנחנו כבר מוכנים מראש לתופעה הזו, אחרי שהזהירו אותנו שהנוכלים האלה מספרים סיפורי זוועה על מלונות שאנשים הזמינו, כגון "המלון הזה בכלל לא קיים", "הוא קיים אבל ממש מלוכלך", "הוא קיים ולא מלוכלך אבל הרגע התקשרתי אליהם ואין להם בכלל מקום" והתירוץ הכי גאוני ששמענו הוא "שני תיירים נרצחו שם אתמול, אני לא נוסע לשם". מכיוון שאנחנו הזמנו את המלון שמדורג ראשון ב-TripAdvisor אנחנו יודעים שלפחות שלושה מתוך ארבעת התירוצים האלה שגויים.

אחרי שאנחנו מתמקמים במלון שלנו, שנראה יותר כמו בית מעצר מאשר כמו המלון הראשון ב-TripAdvisor , אנחנו מזדרזים לצאת ולהזמין את הטיול לטיקאל ואת הנסיעה הבאה שלנו לפאלנקה, מקסיקו. בסוכנות הנסיעות מציע לנו לואיס כמה שעות אפשריות ליציאה, החל מארבע וחצי בבוקר כל חצי שעה. בעוד אנחנו מתלבטים האם לקחת את הסיור של ארבע וחצי או של חמש, לואיס מספר לנו שהרגע הוא מכר לחמישה ישראלים כרטיסים לסיור של חמש. אנחנו מודים לו מקרב לב על שעזר לנו לקבל את ההחלטה ומזמינים כרטיסים לסיור של ארבע וחצי. אחרי שאנחנו מתאוששים מהעובדה שנצטרך לקום מחר לפני שהתרנגול הראשון מתחיל לקרוא (בבוקר נשמע שדווקא התרנגול שקרוב למלון שלנו הוא קצת מקולקל ולכן התחיל לקרוא כבר בשלוש והקוקוריקו שלו נשמע יותר כמו נעירה של חמור), מספרים לנו שהנסיעה לפאלנקה יוצאת למחרת בחמש בבוקר. מצפים לנו יומיים קשים...

במלון אנחנו שמחים לשמוע שכבר בארבע מוגשת ארוחת בוקר קלה. אנחנו יורדים ללובי בשעה היעודה ורואים שעדיין חשוך ושומם שם. פתאום הבחור מהקבלה מתעורר בבהלה, קם מהכורסה ונפרד מכרית "פו הדוב" שעליה ישן, מדליק את האור ומזדרז להפעיל את מכונת הקפה ולסדר סידורים אחרונים בשבילנו. המסכן לא מצליח להשאיר את עיניו פקוחות בזמן שאנחנו מכרסמים טוסט עבש ולוגמים קפה פילטר דוחה.

סוף סוף מגיעים לאסוף אותנו ברבע לחמש ואחרי איסוף מעוד כמה מלונות והוסטלים אנחנו עוצרים בדיוק בחמש מול אחד המלונות. לפתע צועק אחד התיירים הגרמנים על ההסעה: "היי, זה המלון שלנו! אספו אותנו מכאן בארבע וחצי! והנה אנחנו רואים חמישיית ישראלים רעננים יוצאים מהמלון לקראתנו - אלה הם כמובן החמישה שהזמינו את הסיור של חמש וקיבלו חצי שעת שינה יותר מהגרמני הזועף. נפלאות הן דרכי המטיילים הישראלים...

למרות שמכרו לנו את השעה הזאת כטיול זריחה, אנחנו מגיעים כמובן לאתר הטיקאל הרבה אחרי שהשמש עלתה. אנחנו עוצרים לפני שער הכניסה ואז מתחיל מבצע הונאה מורכב שבהמשך נבין שמשתתפים בו כל תושבי גואטמלה ברדיוס של חמישים קילומטר מהשער. האחראי על ההסעה, שבזמן האיסוף היתה לו רשימה של כל הנוסעים ולכן אנחנו יודעים שהוא מוסמך מטעם חברת הנסיעות, מודיע לנו את מה שכבר ידענו, שיש לשלם מאה וחמישים קצאל בכניסה לאתר. הוא רוצה "להקל" עלינו, שלא נעמוד בתור, ולכן הוא מציע לאסוף מכולנו את הכסף ולקנות לנו את הכרטיסים. כמובן שהעסק מריח קצת חשוד, ואחרי ששמענו על איזה שוד דרכים שקרה לפני כמה ימים אנחנו מצויידים רק בסכום ההכרחי להעביר את היום, אבל איכשהו כשהראשונים משתפים פעולה קצת קשה להתנגד. חוץ מזוג תיירים (שהגרמני הקוטר כעס עליהם שהם מעכבים את כל ההסעה) כולם נותנים את הכסף. האחראי ניגש לבוטקה של הכרטיסים ואחרי כמה דקות חוזר עם מעטפה שבתוכה לכאורה הכרטיסים שלנו. אנחנו ממשיכים לנסוע לתוך הפארק וכשאנחנו יורדים מההסעה אנחנו לא נותנים לו לחמוק מאיתנו, ומנסים לקבל ממנו את הכרטיסים שלנו. חלקנו (הישראלים) מצליחים, חלק (הגרמנים והאמריקאים) פחות, והוא מצידו עושה מאמץ עילאי לא לתת לנו את הכרטיסים כאשר התירוץ המשכנע "רגע, אני צריך לבדוק פה משהו" משמש אותו להתחמקות.

בשלב מסוים אנחנו מבינים שבכסף שנתנו לו הוא קנה הרבה פחות כרטיסים ממה שצריך, והרי אף אחד לא באמת ספר אותנו בכניסה. אנחנו גם מבינים ששותפים לעניין הזה כל הגואטמלים שהיו על ההסעה, השומרים בכניסה, מוכרי הכרטיסים, הסדרנים וכנראה גם המנקה. כשאנחנו מדברים עם המדריך שלנו בפארק, אוליבריו, שחשבנו עד עכשיו שהוא הצדיק היחיד בעסק, ואומרים לו שנראה לנו שקרה משהו חשוד עם הכסף שלנו על ההסעה, הוא מיד מתכופף ומצביע על יצור קטן שמקפץ על הקרקע לידנו ואומר: "היי תראו! קרפדה קטנה!" בזאת מגיע לקיצו עידן התמימות שלנו כתיירים בגואטמלה ומקסיקו, וגם בטיולים הבאים שלנו באזור נגלה שהשיטה הזו עובדת וכולם מרוויחים ממנה בלי לפגוע או לגנוב מהתיירים.

אוליבריו מוביל אותנו לתוך הג'ונגל ומספר שכדי לראות את כל האתר בשלמותו יידרשו לנו שלושה ימים, אבל הוא לוקח אותנו לאטרקציות החשובות ביותר. מכיוון שרוב המבנים המעניינים באתר הם פירמידות גבוהות בעלות גרם מדרגות שלא נגמר, אנחנו משתפים פעולה עם הטרנד ומטפסים כמו כולם לראשי הפירמידות. הפואנטה של גרמי המדרגות האלה עוברת בקלות רבה, כאשר מסתכלים למעלה בכיוון הטיפוס וכל מה שרואים זה שמיים. בכל אופן אנחנו מקפידים לטפס כל אימת שאפשר, ומרוצים מעצמנו שלמרות שלא עשינו שום התעמלות פורמלית בשבועיים האחרונים ולמרות כל הטורטיות שדוחפים לנו פה בכל ארוחה אנחנו עדיין לא בטטות עצלניות כמו שחשבנו שנהיה.

Stairway to heaven

רוב הפירמידות והמבנים באתר עדיין מכוסים בג'ונגל ולא נחשפו על ידי הארכיאולוגים. זהו ג'ונגל ממש סבוך ועשיר בצמחיה ובעלי חיים רבים כמו קופי עכביש וקוף "שאגן", עכבישים מכל מיני סוגים כולל אלמנה שחורה וטרנטולה (צמרירית וחמודה! מסתבר שהיא בכלל לא ארסית, ונעמה התנדבה כמובן להחזיק אותה קצת לטובת הצלמים שהעדיפו לשמור מרחק), נמלי נשיונל ג'אוגרפיק אדומות שסוחבות עלים ירוקים בשיירה וכמובן הקרפדה הקטנה ששיתפה פעולה עם ההונאה הלאומית. מכיוון שבני המאיה נטשו את האתר לפני בערך 1200 שנה, מדובר בג'ונגל צעיר יחסית, ומעודד לראות שלמרות שזו היתה עיר די גדולה, הטבע ניצח בסופו של דבר.



הרחבה המרכזית. כמו בכל אתרי המאיה, גם כאן אפשר
להפיק צלילים מוזרים על ידי מחיאת כף במרכז הרחבה



נמלים אדומות בפעולה - ישר לערוץ 8

הפירמידה הגבוהה ביותר שנקראת מקדש מספר ארבע מכוסה גם היא בצמחיה סבוכה אבל מדרגות עץ מאפשרות לטפס בכל זאת לראשה. אנחנו עולים על הפירמידה לתצפית על כל האזור, ורואים מולנו את צמרות הג'ונגל המכסה את כל האתר, אך מתוכן בולטות כמה פירמידות שגבוהות יותר מהצמחיה. פתאום אחת הבנות הישראליות מוציאה דף מרופט וטוש וכותבת עליו "אמא הגעתי!" אחרי שהיא מצטלמת עם השלט על רקע הנוף של ראשי הפירמידות וצמרות הג'ונגל, היא מספרת שאמא שלה ביקרה כאן בטיול מוצ'ילרים לפני שלושים שנה והיא לא מפסיקה לדבר על הנוף ממקדש מספר ארבע בטיקאל. היא גם לא מפסיקה להתלונן על כך שהמטיילים של היום הרבה יותר מפונקים... מי צריך אינטרנט? מי צריך חברת נסיעות? מי צריך לעדכן את כל מכריו על מיקומו ומצבו בכל יום בטיול? פעם הכל היה הרבה יותר פשוט!



הנוף ממקדש מספר ארבע

במהלך כל הסיור אנחנו שומעים את קופי השאגן, שהקולות שהם מפיקים יכולים להישמע כאילו מדובר בגורילה אבל בעצם אלו קופים די קטנים. אוליבריו מחליט להדגים לנו את יכולת השיחה שלו עם השאגנים, ומתחיל לשאוג בעצמו בכל מיני סגנונות. הקופים כנראה לא ממש במצב רוח לשיחה מעמיקה, אבל אוליבריו ממשיך בקולות החיזור שלו ורק כשזה נהיה ממש מביך ולא מביא שום תועלת הוא מבין שהגיע הזמן להמשיך הלאה.
אנחנו מסיימים את הסיור עם אוליבריו בטיקאל, לא לפני שהוא נותן לנו את נאום הפרידה של חייו, תודה רבה שהצטרפתם לסיור, תוכלו להמשיך לסייר כאן וכאן ושם, נהניתי מאוד להדריך אתכם וכו', עד שאחרי כמה דקות של נאום הוא מבין שמאיתנו לא ייצא לו עוד טיפ (בטח לא כשהוא יודע שעלינו על התרמית המתוחכמת שלהם) ואנחנו נפרדים לשלום.
חזרה בפלורס, אנחנו מתכוננים לפרידה המרגשת מגואטמלה המקסימה עם האנשים החברותיים והנופים המרהיבים. רוב האנשים שפגשנו (ושלא ניסו לרמות אותנו) היו כל כך נחמדים וסבלניים, גם כשלא הבנו אותם והם לא הבינו אותנו הם תמיד ניסו לעזור, וגם כשהתמקחנו על כל דבר הם תמיד קיבלו זאת בחיוך. הרקמות היפהפיות של נשות המאיה, השונות זו מזו גם בין כפרים סמוכים, פשוט לא מפסיקות להפתיע. מצאנו פה כמה חדי-קרן ואפילו האוכל שקצת חששנו ממנו בהתחלה היה פשוט מעולה. הדבר היחיד שלא נתגעגע אליו זה הנסיעות הארוכות והמפחידות, אבל אין ספק שהן הביאו אותנו למקומות בלתי נשכחים. היי שלום גואטמלה!
מחר בחמש בבוקר נצא לכיוון פאלנקה, מקסיקו. לואיס מסוכנות הנסיעות מספר לנו שמדובר בנסיעה של כתשע שעות, כולל הסעה של שעתיים לגבול, שייט בסירה ואוטובוס נוסף מהגבול לתוך מקסיקו.

בפרק הבא נספר על הקשר המאוד רופף בין מה שלואיס אמר לנו לבין מה שקרה בפועל...



הפרק הקודם
הפרק הבא

בריכות טורקיז, סימנים כחולים ורומן עם צפרדע חומה בלנקין

באמת מזל שהגענו בחיים. אנחנו יורדים מהטרנזיט בהוסטל "Zephyr Lodge" ומסתכלים סביבנו. למרות מזג האויר הסגרירי, אי אפשר לפספס את הנוף הפראי הירוק והבלתי יאמן שנפרש לנגד עינינו. ההוסטל ניצב בקצה הכפר (קצת קשה להגדיר רחוב וחצי בתור כפר) בראש הר שלמרגלותיו זורם נהר רחב ושוצף, ועל המדרונות שמעבר לנהר שוב אנחנו רואים את אותם היצורים שאוסקר מוכן להשבע שהם חדי-קרן, מדלגים לאיטם בשדות ומלחכים עשב קסום. אנחנו נכנסים פנימה ומיד מרגישים שנזרקנו 8 שנים לאחור, לאחד הבקפקרס (אכסניות) באוסטרליה שבהם מסתובבים חבר'ה צעירים, יפים, שזופים ומגניבים אשר אור אולטרה-חופש קורן מהם. מסוג המקומות שאפשר להזרק בהם לתקופה בלתי מוגבלת פשוט כי מדובר במקום מושלם. נשאר לנו רק לקוות שלמחרת יהיה מזג אויר טוב לטיול בשמורת הטבע הסמוכה, "סמוק שמפיי", ואז בכלל יהיה לנו סופשבוע מושלם. למרות שמדובר בהוסטל שמכיל ברובו חדרים משותפים, לא צריך להסחף, לקחנו חדר פרטי עם מים חמים במקלחת (זה לא מובן מאליו כאן), אף על פי שזה נראה מאוד מפתה להתרחץ במקלחות המשותפות, שבהן גם כאשר דלת התא סגורה מאחור ניתן להתקלח תוך כדי בהייה בנוף הפתוח. בסוף יום קשה אנחנו הולכים לישון עם רון בלב וציפייה לאחת מגולות הכותרת של הטיול.

Zephyr Lodge

ההשכמה שלנו רגועה קצת פחות - צרחה מחוץ לחדר ב- 6 בבוקר מגלה לנו שצפרדע חומה החליטה להתנחל באחת מנעליה של הדיירת מהחדר השכן לאחר שהשאירה אותן להתייבש בחוץ בלילה. הסיטואציה המשעשעת הופכת להיות הבעיה שלנו כאשר אותה צפרדע שנזרקה בבושת פנים מנעלה של השכנה ברחה היישר מתחת לדלת שלנו אל תוך החדר והתנחלה מתחת למיטה. אחרי כמה קריאות "קיצי מיצי" שלא מפתות אותה לזוז ממקומה, אנחנו מחליטים שאם נסגור את התיקים שלנו ואת דלת המקלחת, אין סיבה שהצפרדע לא תחליט במהלך היום לנטוש את העמדה המשעממת ולצאת חזרה אל הגבעות המוריקות שנשקפות מחלון חדרנו. 
לאחר ארוחת בוקר חביבה אנחנו עולים עם עוד כמה חבר'ה מההוסטל לטנדר כחול ענק, ויוצאים לדרך Guatemalan Style, כלומר בעמידה בתא המטען הפתוח של הטנדר כאשר אחיזה הדוקה במעקות הטנדר היא הדבר היחיד שמונע מאיתנו להתעופף החוצה לעמק הסמוך. אנחנו פוגשים את רפאל (או בשמו העברי - משה נוב' 04 גולני) שידריך אותנו במהלך היום. רפאל מדריך את הטיול הזה כבר שנתיים, והוא מדבר עברית רהוטה לפחות כמונו - נראה לנו שיותר קל לו לדבר איתנו עברית מאשר אנגלית. עבודה טובה עשו כל מאות הישראלים שהוא הדריך.

הנוף מתא המטען של הטנדר
וטרמפיסט ירוק עם 6 רגליים שהחליט להצטרף לטיול

מצפה לנו יום מלא אטרקציות, והראשונה שבהן היא הליכה לתוך מערה שבקרקעיתה נחל המזין במימיו את הנהר הזורם לאורך העמק. בכניסה למערה רפאל מחלק לנו נרות דולקים, ואנחנו מקבלים על עצמנו את משימת-העל, לשמור שהנר ישאר דולק לכל אורך הדרך. אנחנו נכנסים למים הקפואים וצועדים באיטיות לתוך המערה החשוכה. לפעמים המים מגיעים למותניים ולפעמים צריך ממש לשחות, עם הנר הדולק שצריך להחזיק כמובן מחוץ למים. אנחנו מטפסים על סולמות ומתכופפים במחילות צרות ושמועים כל הזמן ברקע רעש עמום של מים שוצפים הבוקע מחלל המערה. לבסוף אנחנו מגיעים לקצה המסלול שלנו במערה ומבינים מהו מקור הרעש - מפל עצום עם כל כך הרבה מים שהזרזיפים שלו מורגשים גם בלי להתקרב אליו. רפאל מעביר את החבורה מתחת למפל/מקלחת וחוזרים בגלישה חזרה לבריכה ולנרות הדולקים המחכים לנו בבטחה על מדף קטן בקיר המערה. את הדרך חזרה אנחנו עושים כבר בקלילות, ואת אחד הסולמות שטיפסנו בהם בהלוך אנחנו מחליפים בקפיצה לבריכה, הכל עדיין בחשכת המערה כשאנחנו עוזרים אלד לשני לשמור על הנרות. עד ליציאה מהמערה לא נרשמו כיבויי נרות מיותרים וכולם עמדו במשימה בהצלחה. טוב נו, הנר של נעמה כבה פעם אחת כי מישהו טפטף עליו כשעלה לפניה בסולם, אבל זה לא נחשב.

הנהר הזורם מתוך המערה אל העמק

התחנה הבאה שלנו - הגשר. ראינו אותו כשהגענו לתחילת המסלול, ושמענו שבמהלך היום קופצים מגשר, אבל משום מה לא האמנו שזה אמור להתבצע בגשר הזה שנראה ממש ממש גבוה מעל הנהר. אבל כשרפאל עוצר באמצע הגשר ושואל מי קופץ ראשון, אנחנו מבינים שזה יהיה קצת יותא מפחיד ממה שחשבנו. נעמה גם ככה לא תיכננה לקפוץ, ועכשיו התכנית הזו רק התבססה יותר. בזה אחר זה החבר'ה קופצים מהגשר, שגובהו כ- 12 מ', לתוך הנהר, קפיצות אלגנטיות שלא היו מביישות את קופצי ה- 10 מ' באולימפיאדה (בלי הסלטה כמובן). גם תורו של אוסקר מגיע והוא מפגין אומץ ואתלטיות מעוררי גאווה. נעמה כמעט מוותרת לחלוטין, אבל אי אפשר לסיים אטרקציה כזו בלי קצת דרמה/קומדיה מבית היוצר של גברת שלימעזל, והיא מחליטה שהיא בכל זאת הולכת לקפוץ. קצת קולות של צומי מהקהל וקצת היסוסים, והיא קופצת. הבעיה היא שבניגוד לכל הקופצים האולימפיים לפניה, היא קצת שוכחת לקפוץ ישר ונוחתת מגובה 12 מ' לתוך הנהר בצורה הכי גרועה שאפשר - על התחת. הסימנים הכחולים לא מאחרים לבוא, וכך נולדת לה בדיחה חדשה בשביל כל מכרינו לקראת הטיול הבא שלנו: "אוסקר, תשמור שנעמה לא תקפוץ מגשרים לתוך נהרות".

מבט מהגשר בגובה 12 מטר מעל הנהר

אחרי התאוששות קצרה מהתקרית המביכה, אנחנו נכנסים לשמורת הטבע "סמוק שמפיי" (שמשמעותו "הנהר החבוי מתחת לסלע"). אנחנו מתחילים בטיפוס לתצפית מעל העמק, והנחיתה האמנותית של נעמה מתחילה לתת את אותותיה - טיפוס שביום רגיל היה עובר בקלות יחסית הופך למשימה מתישה במיוחד לאחר שכל האנרגיה אזלה מהרגליים. אבל המאמץ העילאי נשכח מליבנו מיד כשאנחנו מגיעים לתצפית. מגובה של מעל 100 מטר אנחנו רואים בתחתית העמק את בריכות הטורקיז של סמוק שמפיי. הנהר הגדול נבלע מתחת למשטחי סלע רחבים שבהם נקווים מים צלולים כל כך עד שמהתצפית עצמה אנחנו יכולים לראות את כפות רגליהם של המשכשכים בבריכות מתחתינו. 

בריכות הטורקיז של סמוק שמפיי

מכיוון שאי אפשר באמת לתאר במילים את המראה המרהיב הזה, נתקדם לאטרקציה הבאה שהיא הבריכות עצמן. אנחנו יורדים מהתצפית ולאחר רביצה רגועה בבריכה הראשונה, רפאל מתחיל להעביר אותנו מבריכה לבריכה בכל מיני דרכים שונות ומשונות, בקפיצות וגלישות. הפעם נעמה כבר יודעת שקופצים עם רגליים ישרות, אבל את הפדיחה הבאה היא עושה דווקא באחת ה"מגלשות", שהיא בעצם מפל קטן וחלקלק שמחליקים עליו בישיבה, אבל איכשהו למרות שרפאל אמר להתקדם ממש לאט היא מצליחה להחליק את כל הדרך למטה במהירות ולהדגים לכולם איך לא מתגלשים לאט. מזל שהיא כבר איבדה תחושה בכל פלג הגוף התחתון והגלישה הגרועה הזו בכלל לא מורגשת מבחינתה, וחוץ מזה, כולם עשו פדיחות לפחות באחת מהמגלשות אז מישהו היה צריך להיות הראשון... לקינוח, רפאל לוקח אותנו (או לפחות את האמיצים שבינינו. אוסקר היה נציג המשפחה) למערה קטנה באחת הבריכות, שאליה נכנסים בצלילה ועוברים בין חללים שבהם יש בקושי מקום להוציא חצי ראש בשביל לנשום ובסוף יוצאים מתחת למפל, או כמו שרפאל אמר, "תצלול עד שאתה רואה רגליים". כשאנחנו כבר מותשים מכל הקפיצות, השחיות והצלילות, אנחנו סוף סוף מקבלים סיכת סוף מסלול ואישור לחזור להוסטל, לא לפני שלוקחים אותנו שוב לנסיעה בסגנון הגואטמלי בתא המטען של הטנדר, ואוסקר צריך לדאוג שנעמה לא תירדם שם בעמידה במשך הנסיעה.

תפאורה מושלמת לטירונות מחזור ספט' 12

כשאנחנו חוזרים לחדר אנחנו מופתעים לגלות שהאורחת הקטנה שלנו עדיין מחכה לנו מתחת למיטה, ואנחנו מחליטים לפתוח במבצע גירוש כדי שלא נתעורר באמצע הלילה עם נסיך-צפרדע בשמיכה. הבעיה עם הצפרדע הזו היא שיש לה נטיה לקפוץ לכיוונים לא צפויים, וכך כשאנחנו מנסים לכוון אותה החוצה מהחדר היא דווקא קופצת יותר פנימה, וכשאנחנו מצליחים לסגור אותה בפינה היא מנסה נואשות לקפוץ במעלה הקיר (כנראה בדיוק הבריזה מהשיעור על גרביטציה בקורס פיזיקה 1). בסוף, עם קצת נחישות והרבה סבלנות, כשאנחנו מתחילים כבר להרגיש שאנחנו נקשרים ליצור הקטן והחמוד הזה, היא מבינה שכדאי לה לחפש מקום אחר ומקפצת לה מתחת לדלת אל החופש, ואנחנו יכולים להתפנות לעוד ערב "טיפוסי" ב- Zephyr עם בירות, ארוחת ערב משותפת ושיחות הזויות עם מטיילים מכל העולם.

שותפתנו היקרה לחדר

את יום המחרת אנחנו מעבירים במנוחה מהטירונות שעברנו אצל רפאל בסמוק שמפיי. אנחנו מוותרים על כל מיני פעילויות שאפשר לעשות באזור ופשוט רובצים בערסלים, כותבים עוד קצת במחברת הבלוגים ונהנים מהנוף. שניים מהעובדים בהוסטל יושבים לידנו ומנסים לעשות סדר בהזמנות. הבחורה מדפדפת במחברת ישנה ומרופטת, מלאה קישקושים ומחיקות, ואומרת שיש לה שם מלא בלגן ונראה לה שהיא עשתה טעויות בהזמנות. אוסקר מיד מציע את הפתרון המתבקש: למה שלא יפתחו על המחשב קובץ אקסל, עם פילטרים ועם עיצוב מותנה במקרים של כפילויות או טעויות ואז יהיה להם הרבה יותר פשוט לנהל את העניינים. המבט המבולבל שאנחנו מקבלים מהם מוכיח לנו שהחבר'ה האלה נמצאים בעולם אחר משלנו, ואנחנו עוזבים אותם בשקט להסתדר עם המחברת שלהם.
בחורה אחרת שיושבת בשולחן לידנו ולא מפסיקה לקשקש במבטא אוסטרלי מטרידה את שלוותנו. היא מדברת כל כך הרבה וכל כך חזק, שפתאום אנחנו נזכרים - הקול הזה מוכר לנו! זאת מאדי, הבחורה האוסטרלית שנסעה איתנו בארגנטינה לפורטו מדרין! חדי הזיכרון שבין קוראינו בוודאי זוכרים את אותה נסיעה מוזרה למושבת הפינגווינים בה כמעט נגמר לנו הדלק. אוסקר ניגש אליה ושואל האם קוראים לה מאדי והיא מטזמניה. המבט המבוהל בעיניה שניתן לפרשו כ"מי אתה ולמה אתה עוקב אחריי??" נותן את האישור הסופי שמדובר באותה בחורה, ואחרי שאנחנו מרגיעים אותה ומסבירים לה מאיפה אנחנו יודעים את הפרטים האלה, היא נזכרת באותה נסיעה ונדהמת, כמונו, כמה העולם קטן באמת. למזלנו, אנחנו עוזבים מחר את לנקין ולא נצטרך לשמוע אותה מדברת בלי הפסקה, עד המפגש הבא בעוד כמה שנים בצד אחר של העולם.
הערב יורד ואנחנו מנסים להשלים עם העובדה שמחר בבוקר אנחנו עוזבים את המקום הנפלא הזה. אנחנו מתכוננים נפשית לעוד נסיעה ארוכה ומקווים שהיא תהיה קצת פחות טראומטית מהקודמת. פתאום אנחנו שומעים שאלה מוזרה ותלושה לגמרי מהמציאות, עולה מכיוונו של אחד החבר'ה האמריקאים שכנראה שתו קצת יותר מדי - "זה רק נדמה לי, או שזה חד-קרן רץ שם על הגבעה ממול?"

חדי העין יוכלו לזהות את חד הקרן על הגבעה ממול

בפרק הבא ניסע צפונה אל הג'ונגלים, נבקר באתר המאיה הגדול בעולם, נלמד איך קרפדה אחת קטנה יכולה למלא תפקיד חשוב בהתנהלות הפיננסית של מדריכי טיולים וניפרד לשלום מגואטמלה הנפלאה לטובת ארץ הטקילה והמריאצ'י.



הפרק הקודם
הפרק הבא

נס טנק הדלק וכמה פעימות לב שאבדו בדרך מאנטיגואה ללנקין

היום הגדול הגיע - הנסיעה הארוכה הראשונה שלנו בגואטמלה, מאנטיגואה ללנקין, צפי נסיעה 8 שעות. את האמצעי אנחנו כבר מכירים: טרנזיט מקרטע עם ספסלים מצ'וקמקים, שבו יש היררכיה ברורה לאיכות מקומות הישיבה, שכמובן נתפסים לפי סדר האיסוף מההוסטלים והמלונות. באופן אירוני המקום הטוב ביותר והגרוע ביותר נמצאים זה לצד זה: זוג המושבים שליד הנהג, בהם השווה הוא כמובן זה שליד החלון, והגרוע הוא זה שהיושב בו צריך לשבת עם מוט ההילוכים בין הרגליים, אלא אם הוא מחליט להמנע מהמצב המביך ולקפל את רגליו הצידה). במקומות האלה ישבנו בדרך לשוק בצ'יצ'י, ונעמה כמובן בחרה להמנע מהמצב המביך וסיימה את הנסיעה עם גב תפוס. המקומות הבאים בהיררכיה הם המקומות שמאחורי הנהג, מכיוון ששם יש מקום לרגליים ולפעמים גם לתיקים, ואפשר לפתוח שם זוּלַה אמיתית. את המקומות האלה הצלחנו לתפוס בנסיעה להר הגעש, והצלחנו לישון לא רע במשך רוב הנסיעה. הבאים בתור הם כל הספסלים האחרים שנמצאים מאחורי הספסל הזה, אשר אותם כנראה תכננו גמדים, ואין בהם מקום לא לתיקים ולא לרגליים, אפילו לא לקצרות שלנו. את המקומות הנהדרים האלה, כמובן, קיבלנו (אי אפשר להגיד "תפסנו") בנסיעת שמונה השעות ללנקין. תענוג! האמת היא שהיינו צריכים לצפות שהנסיעה הזו תהיה חסרת מזל, כשאיחרו לאסוף אותנו ביותר משעה מהמלון.
אחרי שמעמיסים אותנו להסעה ואת המוצ'ילות לגג (ברור שמיד שאלנו את הנהג האם הוא מתכנן לקשור אותן טוב, כאילו שהתשובה שלו היתה משנה משהו לגבי גורל התיקים שלנו) ואוספים עוד כמה חבר'ה, אנחנו יכולים להתפנות ולבחון את שותפי הגורל שלנו. אפשר להבחין בשני סוגים עיקריים של נוסעים, שבאופן לא מפתיע במיוחד מתחלקים לפי ההיררכיה המושבית: את המקומות הכי טובים תפסו הילדים. נראה שזוהי רביעיית משוחררים טריים שהתגלגלה לכאן מדרום אמריקה, חבורת ישראלים מוזנחים פרועי שיער, לבושים בבגדים שכנראה קנו במהלך הטיול בשוק כלשהו, צעירים מאיתנו ב-8 שנים לפחות, נטולי דאגות, עבודות, דירות, מכוניות, וכנראה גם מברשות. הפרחה האסרטיבית עם הפרנץ' וסנדלי השורש תפסה את המושב הקדמי, ובספסל שמאחורי הנהג יושבים החברה הנגררת שלה וזוג היונים שבמהלך כל הנסיעה עסוקים במציאת תנוחת השינה הכי טובה שבה לא יישבר להם הצוואר ובכל זאת הם ייראו רומנטים כמו בסרטים. החיפוש, כידוע לזוג ותיק שכמונו, הוא כמובן חסר סיכוי ונמשך כל שמונה השעות, כאשר הגלגל החמישי משתדלת להתכווץ כמה שאפשר על מנת לא להפריע לרומנטיקה. צמד נוסעים נוסף הם שני בנים ממש גבוהים שמדברים בשפה ממש מוזרה ואנחנו מנסים לנחש מהי עד שאנחנו נכנעים והם מגלים לנו שהם נורבגים. פרט לזוג המוזר (באמת לא ברור מה הנורבגים עושים פה אם הם לא ישראלים) יש עוד 4 זוגות ישראלים בטרנזיט. כולם בשלב זה או אחר של הזוגיות, כולם יושבים במקומות גרועים, מי פחות מי יותר, וכולם מבינים שארבעת הילדים האלה, שהמושבים שהם תפסו מקבילים באיכותם לספסל האחורי באוטובוס בטיול השנתי של כיתה י"ב, הם ההוכחה לכך שהעולם שייך לצעירים. נו שוין, נעמה לוקחת את הכדור נגד בחילות, אוסקר שם שירי ארץ ישראל באוזניות, ואנחנו יוצאים לדרך.
אז כמו שכבר אמרנו, זו לא בדיוק נסיעת המזל שלנו. הצפיפות של הנוסעים ברכב לא תמיד מאפשרת לראות את הדרך, אבל מכיוון שאוסקר יושב ליד החלון יש לו זווית ראיה מושלמת לראות איך הנהג הפסיכי שלנו פשוט נוסע כל הזמן בנתיב הנגדי כדי לעקוף את כל מי שנוסע פחות מ- 120 קמ"ש, וחשוב להבהיר שלא מדובר באוטוסטרדה רחבה ומפוארת, אלא בכבישים צרים, מפותלים, משופעים, לעיתים רטובים, ובדרך כלל גובלים בצד אחד במדרונות תלולים. זה כמובן לא מונע מהנהג שלנו להגיע לסיבובים במהירות כזו שאנחנו פשוט מעדיפים לעצום עיניים ולקוות לטוב. נעמה מנסה להעביר את הנסיעה בהתעפצות (עד כמה שאפשר להתעפץ כשכל הנסיעה היא גז-ברקס-גז-ברקס-גז-ברקס) אבל מדי פעם כשהיא מתעוררת ורואה את אוסקר חיוור יותר מהפעם הקודמת, היא מבינה שצריך להתחיל לדאוג.
אנחנו עושים עצירה להתרעננות בתחנת דלק, ובזמן שאנחנו מעבירים חוויות מנסיעת הגיהנום הזו אנחנו רואים את הנהג עם פחית כלשהי ביד. אנחנו רוצים להאמין שמדובר בלימונדה... המשך הנסיעה לא יותר טוב, ועכשיו גם מתווסף לעניין גשם מציק, ואנחנו מקווים שהתיקים על הגג עטופים היטב. אבל הדאגה הקטנה הזו נשכחת מליבנו מהר מאוד כאשר אנחנו עוקפים שתי תאונות והנהג היקר שלנו, שלא טורח לחכות שהמשטרה תיתן לו לעבור ופשוט עוקף את כל הפקק, מספר לנו שזה כביש ממש ממש מסוכן אבל התאונות קורות רק למי שלא מכיר את הכביש. אין ספק שזה בדיוק מה שהוא צריך להגיד כדי להרגיע אותנו. נקודת האור היחידה בנסיעה הזו, פרט לרגע שבו הוא אומר שנשארה רק שעה עד שנגיע, היא נקודת התצפית שעצרנו בה וסוף סוף יכולנו להנות מהנוף בלי יותר מדי דאגות - ואיזה נוף זה היה! כל האזור פה (ובעצם הרבה מאוד דרכים שנסענו בהן בגואטמלה) מוקף הרים גבוהים והדרכים עוברות לאורך צלע ההר כך שתמיד נפרשים מתחתינו עמקים רחבים וירוקים ומולנו מתנשאים הרים מכוסים בג'ונגלים. אחרי עוד עצירת התרעננות אנחנו נכנסים לתחנת דלק נוספת אבל גם בזאת כמו בקודמת אנחנו לא מתדלקים, ועכשיו אלה שיושבים מקדימה מספרים לנו שנורת הדלק דולקת כבר שעתיים, ולא ברור איך בדיוק אנחנו אמורים לסיים נסיעה של 8 שעות בלי לתדלק פעם אחת. כנראה הנהג יודע שאנחנו הולכים למות עוד מעט ולכן אין צורך לבזבז כסף על תדלוק מיותר.

הפסקה חיונית להרגיע רגע את הדופק ולהנות מהנוף

סוף סוף אנחנו רואים שלט מעודד - לנקין! הנסיעה הזוועתית הזו עומדת להסתיים, אבל לא לפני שנעביר 11 ק"מ נוספים בדרך עפר רעועה, מלאה בוץ ופניות חדות, בתור קינוח מלבב לנסיעה הנהדרת שלנו. כשאנחנו סוף סוף מגיעים להוסטל שלנו, מורידים את המוצ'ילות היבשות מהגג ונושמים לרווחה, אנחנו חוגגים בחיבוק ניצחון - שרדנו! ואז אנחנו מסתכלים מסביב, ומבינים שהיה שווה להשאר בחיים ולהגיע לאן שהגענו.

בפרק הבא נספר למה היה שווה להשאר בחיים אחרי הנסיעה הנוראית ביותר שחווינו אי פעם.




הפרק הקודם
הפרק הבא

אגם קסום, מבחן אומץ ומור"קים על מלחמת יום כיפור באטיטלן

אחרי שמיצינו את חגיגות יום העצמאות הגואטמלי וראש השנה העברי, הגיע הזמן לעזוב את העיר ה"גדולה" לטובת כפרים ותרבויות נידחות באזור אגם אטיטלאן. הפעם אנחנו לוקחים איתנו את המוצ'ילות ובפעם הראשונה אנחנו רואים אותן נערמות על גגון הרכב, נקשרות ומכוסות מפני הגשם, בתקווה שאכן יגיעו בשלום ליעדן. כשאנחנו יושבים ברכב ורואים את צילו של הנהג המטפל במוצ'ילות מוטל על קיר הבית הכתום שלידנו, אנחנו רק יכולים לקוות שאם הוא ירים משהו מאחד התיקים נוכל לראות זאת לפי הצללית שלו על הקיר. זהו המקרה הראשון מני רבים שבהם אנחנו, הציוד שלנו והחיים שלנו נתונים לחסדי הגואטמלים, ואנחנו נעים בין המתח והחשש שהולכים לרמות אותנו לבין הידיעה שאם כל הזמן נחשוד פה בכולם לא נצליח להנות מהטיול. אגב, למוצ'ילות שלום.
הדרך רגועה יחסית ואת רובה אנחנו מכירים מהנסיעה לצ'יצ'י, ושכנתה של נעמה מרשה לעצמה לשקוע בשינה עמוקה כאשר היא נשענת עליה בלי לשאול. מאוחר יותר נפגוש אותה במלון והיא אפילו לא תטרח להגיד שלום, כאילו לא העברנו שעתיים של נסיעה בכפיות. אנחנו מגיעים לעיירה פנחצ'ל, השוכנת לשפת אגם אטיטלאן, ומשם אנחנו צריכים לקחת סירה אל המלון שלנו - "קאסה דל מונדו" שנחשב למלון הכי שווה באגם. כשהזמנו את החדר קיבלנו מהם מייל עם הנחיות לגבי ההגעה, ואנחנו יודעים שהשייט לא אמור לעלות יותר מ20 קצאל (כ10 שקלים) לכל אחד, אבל מכיוון שהסירה היא עוד הזדמנות למקומיים לעבוד על התיירים, אומרים לנו ולכל מי שהגיע איתנו שהמחיר הוא 25. אוסקר שעדיין חדור מוטיבציה להתמקח על כל דבר אומר למשיט (שנקרא לו הנהג מעכשיו) "זה 20 לא?". הנהג אומר לו בלחש "כן, אבל אל תגיד להוא ששילם לי 25". ואז קורה דבר נפלא - אנחנו עולים בהיררכיית המחירים באגם מהרמה הנמוכה ביותר "תיירים שלא יודעים כלום מהחיים שלהם" לדרגת "תיירים שלא מקבלים כל מחיר כמובן מאליו", ובימים הבאים, עם קצת מידע פנימי ועוד קצת חוצפה פנימית נמשיך ונטפס בסולם הדרגות הזה עוד ועוד. המוצ'ילות שלנו מועמסות על קדמת הסירה ואנחנו קצת מודאגים שהן יירטבו, אבל כשהשייט מתחיל אנחנו מבינים שהמקום הכי בטוח על הסירה הוא מקומן של המוצ'ילות, ואנחנו בתא הנוסעים המפואר (4 ספסלי עץ וחלונות שחצי מכוסים ביריעות ניילון ובעיקר חצי לא) חוטפים שפריצים מכל הכיוונים. אנחנו מגיעים לרציף של המלון, אך מסענו עוד לא תם. המלון שוכן על צוק מול האגם, מה שאומר שאנחנו צריכים לעלות אינסוף מדרגות כדי להגיע לקבלה והחדרים. מזל שבאתר שלהם מצויין על כל חדר, בנוסף לתמונות המציגות את הנוף הנשקף מחלונות החדר, כמה מדרגות צריך לעלות אליו. כמובן שבחרנו את החדר עם המינימום האפשרי ולכן אנחנו צריכים לעלות רק "הרבה מאוד" ולא "מלאנתלפים", ועדיין יש לנו את הנוף הכי שווה במלון.

המקום הכי יבש על הסירה

אנחנו מגיעים בשעת הצהריים בדיוק בזמן שמזג האויר מתקדר ומבאס ואנחנו קצת חוששים שנפלנו על כמה ימים גשומים באגם, אבל מקווים שזה רק מבול חולף ושמחר יהיה שוב יפה. אנחנו מעבירים את היום במנוחה, בכתיבת עוד פוסט לבלוג במחברת שמשמשת אותנו בינתיים עד שיהיה אינטרנט נורמלי, ובציפיה לארוחת הערב ששמענו עליה רבות. כשמגיעה השעה, אנחנו הולכים למסעדת המלון שם שולחן האוכל ערוך עם מפות רקומות ונרות דולקים לארוחה ב"סגנון משפחתי" כמו שקוראים לו כאן, כלומר שולחן אחד ארוך לכל הסועדים שאליו מוגשת מנה אחידה לכולם בלי תפריט ובלי בופה. מוגש לנו מרק תירס סמיך ומחמם ופילה דג רך כמו חמאה שמצדיק את השמועות לגבי האוכל כאן.
למחרת אנחנו מתעוררים כרגיל עם השמש, אבל הפעם זה דווקא משמח. אין אף ענן בשמים, ואנחנו מבינים שמזג האויר כאן מתנהג באופן די עקבי: בשעות הבוקר יש שמש וחם מספיק כדי לשחות באגם, בסביבות 12 בצהריים השמים מתכסים עננים, והגשם מתחיל קצת אחר כך. הוא ימשך בעוצמות שונות בין זרזיף למבול עד הערב, ובערך בשעה 8-9 בערב השמים יתבהרו עד הבוקר. את היום השני אנחנו מתחילים בטיפוס לתצפית שנמצאת מעל המלון, רק שאנחנו לא בדיוק מזהים איפה התצפית ועולים קצת יותר מדי עד שאנחנו פוגשים שני פועלי בניין מקומיים שצוחקים עלינו ואומרים שאין יותר לאן להתקדם משם. בכל אופן מהנקודה שאליה הגענו רואים את כל האגם נפרש לפנינו, ומעליו מתנשאים שני הרי הגעש שאת ראשם מכסה ענן קטן המכונה בפי המקומיים "סומברריטו בלאנקו" - כובע סומבררו קטן ולבן. האמת היא שאת הנוף הזה רואים גם מחלון חדרנו, וכשהשמש זורחת והאגם חלק כמו מראה זה בכלל מקסים, אבל רצינו להרגיש טוב עם עצמנו על הטיפוס הזה, אז שיהיה.

הנוף מהתצפית וגם מחלון חדרנו

 אחרי התעמלות הבוקר הספונטנית אנחנו שטים לכפר סן פדרו, לבדוק מה כל ההתלהבות ממנו ולמה כולם נוסעים לשם. בזמן ארוחת הבוקר במלון אנחנו מוצאים מחירון של סירות בין הכפרים על שפת האגם. העלון טוען שהשיטה עם הסירות האלה היא לא לשאול כמה עולה אלא פשוט לשלם את המחיר המקובל לנסיעה הזו לפי המחירון (תלוי בין אילו כפרים נוסעים), ואם מישהו מצליח לשלם פחות מזה אז כנראה שהוא דובר את שפת המאיה המקומית, טוצוהיל. אנחנו מחליטים לנסות את השיטה בשייט לסן פדרו, והיא באמת עובדת! בזאת עלינו לדרגת "גרינגו'ס שמשלמים כמו תיירים גואטמלים" ואנחנו ממש מבסוטים על עצמנו שתפסנו את הקטע.

מקומיים בסירה לסן פדרו. יום אחד גם אנחנו נשלם כמוהם

אנחנו יורדים מהסירה בסן פדרו ולרגע חושבים שאנחנו מדמיינים, אבל כן, אלו שני ילדים דוסים שיושבים על הרציף ואורבים לישראלים הבאים שירדו מהסירות. אנחנו מצליחים להתחמק מהם אך מיד קוראת לנו זקנה אחת שיושבת בצד הדרך עם קערת לחמניות וצועקת: "שַלוֹן שַלוֹן לֶחֶן בַּנָנָה!" וכך אנחנו מבינים לאיזה ישראליאדה נחתנו. מסתבר שסן פדרו היא ליטל יזראל של גואטמלה, ולא פלא שבית חב"ד החליטו לפתוח כאן סניף. אחרי חצי שעה של שוטטות אנחנו מגלים שאין יותר מדי מה לעשות שם, ומספיקים לחזור למלון לשנ"צ לקראת ארוחת הערב המשפחתית. בארוחה אנחנו יושבים מול זוג בריטים, ומסתבר שהבחור מתנדב בצבא בתור לוחם חי"ר (מתנדב?!?) ושירת באפגניסטן. הוא מספר לנו שלימדו אותם על מלחמת יום כיפור ושואל מה המשמעות של היום הזה. וכך אנחנו שעד לפני יומיים לא ידענו שיש דבר כזה סדר ראש השנה, מוצאים את עצמנו מסבירים לחייל בריטי סקרן על כל חגי ישראל, המנהגים, הסיפורים והמאכלים. כשאנחנו מספרים על הגפילטע פיש של פסח מצטרף פתאום בחור אמריקאי לשיחה ומספר שהוא נשוי ליהודיה ושגפילטע פיש זה מגעיל. אין ספק שכמה כוסות יין יכולות לספק נושאים שונים ומשונים לשיחה בין מטיילים מכל העולם...
בתור חזאים מנוסים אנחנו כבר יודעים שבבוקר מצפה לנו מזג אויר מושלם לטבילה באגם, ומיד אחרי ארוחת הבוקר אנחנו יורדים למים ורואים במו עינינו את מה שסיפרו לנו על האגם: בשנים האחרונות, בגלל שינויי מזג האויר, שטפונות ומפולות בוץ, גובה פני המים עלה בכמה מטרים, עד כדי כך שחלק מהבתים שניצבו על שפת האגם כוסו במים, וגם אצלנו במלון השינוי ניכר - חלק ממרפסות השמש לשפת האגם והמדרגות המובילות אליהן כוסו במים ואפשר ממש לשבת או לעמוד עליהן בתוך המים. לנו זה נחמד וגם חוסך לא מעט מדרגות בעליה מהרציף לחדר, אבל האמת היא שזה די עצוב, במיוחד שבנסיעות הבאות שלנו באגם אנחנו יכולים לזהות בבירור את הבתים והצמחיה שכוסו במים ואבדו לשוכניהם בכל הכפרים המקיפים את האגם.

מעקה מרפסת השמש מתחת למים

 אחרי טבילת הבוקר שלנו אנחנו לוקחים סירה לפנחצ'ל (אותה עיירה שהגענו אליה מאנטיגואה) וממשיכים ליישם את שיטת ה"שלם בלי לשאול" בבטחון רב בסירה וגם בטוק-טוק שלוקח אותנו לשמורת הטבע המקומית. שם אנחנו הולכים לשחזר את ההצלחה המסחררת מצ'ילה של הקנופי, אותה אומגה בין צמרות העצים מעל עמק רחב מכוסה בג'ונגל ומפלים. מסתבר שצריך רק פחדן אחד יותר גדול ממך כדי להיות גיבור גדול בעצמך, כי יש שם בחורה אחת כל כך פחדנית שפתאום נעמה מגלה מאגרי אומץ חבויים וגולשת שם בין העצים כאילו אין מחר. הכבלים מתוחים בין שני עברי העמק כך שבכל גלישה אפשר לראות את נופי האגם וההרים מהצדדים ואת הג'ונגל מלמטה. אחרי 2-3 גלישות מתחיל לרדת עלינו גשם שבהתחלה קצת מציק אבל סך הכל מוסיף לחוויה. ובייחוד אנחנו מרוצים מעצמנו בגלישה האחרונה שבה כל אחד מאיתנו מצליח לבלום לקראת הסוף בלי להתנגש בשום דבר, אבל אז אנחנו מגלים שכולם פתאום מצליחים ומבינים שזה לא ממש בזכותנו אלא יותר בגלל הכבל שכנראה מכוון ככה. כשנגמר הקנופי נשארת לנו עוד משימת חסינות אחת והיא מעבר מעל הנחל על גבי נדנדות שצריך לעבור ביניהן בעמידה, כאשר חוסר היציבות של כל הקונסטרוקציה מפיק הצגה בלתי נשכחת של שנינו, שלא בדיוק התברכנו ברגליים וידיים ארוכות, ואנחנו עושים שם בושות כששנינו נשארים אחרונים וצריכים את עזרת המדריך כדי לעבור את המכשול המציק והמיותר הזה. הכל בגלל הגשם, באמת!

 

קנופי מעל העמק. קודם היינו שם, עכשיו אנחנו כאן

מופע הנדנדות של נעמה ואוסקר

אחרי שאנחנו מתאוששים מהחוויה המביכה, אנחנו לוקחים טוק-טוק חזרה לרחוב הראשי של העיירה. מלצרים שעומדים בפתחי המסעדות מנסים לפתות אותנו עם התפריטים המצולמים שלהם, אבל אנחנו לא ממש רעבים וממשיכים להסתובב. פתאום אוסקר קולט שבכל המסעדות משדרים עכשיו (ב2 בצהריים!) את ליגת האלופות ***זהירות חפירת כדורגל לפניכם*** ויש משחק של ברצלונה נגד ספרטק מוסקבה שמובילה 2-1 על בארסה! אז פתאום אוסקר נהיה ממש רעב ואנחנו פשוט חייבים להכנס לראות ... אההה לאכול משהו. באמת מזל שנהיינו רעבים כי ב-10 הדקות הבאות היו עוד שני גולים לבארסה ואנחנו בטוחים שאנחנו אלה שהבאנו את המזל. אגב, גם הדג שאכלנו שם היה ממש טעים!

רואים כדורגל עם המקומיים. מזל שכולנו באותו צד

עוד שייט אחד חזרה למלון, כי מחר אנחנו עוזבים את האגם, ואנחנו מחליטים לנסות ולהוריד עוד יותר את מחיר הנסיעה, כי אנחנו יודעים שמה ששילמנו עד עכשיו זה לא באמת המחיר הכי נמוך שיש. אז במקום ה-15 קצאל ששילמנו עד עכשיו, אנחנו נותנים לנהג 10. הפעם כנראה קצת נסחפנו, זאת אנחנו מבינים מהפרצוף החמוץ שלו, והוא אומר לנו בכעס "זה 15!" וכך אנחנו מגיעים לדרגה הכי גבוהה בהיררכיית המחירים שאליה יכולים התיירים באגם להגיע: "גרינגו'ס חצופים שהצליחו לעצבן את הנהג מרוב שהם שילמו כל כך מעט".
עוד ארוחת ערב מעולה ובוקר שמשי עם מראה נהדר מהחלון, ואנחנו נפרדים מהאגם לשלום. אנחנו חוזרים לאנטיגואה ללילה אחרון, שם אנחנו מספיקים לאכול במסעדה שנקראת "לונה דה מייל" (שמשמעותו ירח דבש) עם אריאלה וארז, זוג חברים שבאמת חוגגים ירח דבש, לא כמונו שסתם מפזרים את ההצהרה הזו בכל המלונות וההוסטלים כדי לקבל חדר שווה עם מגבות בצורת חיות.

מחר אנחנו נוסעים ללנקין, עוד נסיעה בלתי נשכחת של 9 שעות, שעליה נספר כבר בפרק הבא...


הפרק הקודם
הפרק הבא 

נופים, שווקים ואחלה אוכל לכבוד השנה החדשה

לאחר יום התאקלמות באנטיגואה אנחנו יוצאים לטיפוס על הר הגעש הפעיל ״פאקאייה״ שנמצא כשעה וחצי נסיעה מאנטיגואה. היציאה מתוכננת בשעה 6 בבוקר, וברוב אופטימיותנו אנחנו מכוונים שעון מעורר לשעה 5:15. אבל לג׳ט לג תכניות משלו, ובשעה 3:30 אנחנו כבר ערים, נמרצים ומוכנים לטפס על כל הר געש שיקרה בדרכנו. מכיוון שאנחנו יוצאים לפני שמוגשת ארוחת הבוקר, מבטיחים לנו במלון שיכינו לנו שקית אוכל TO GO. עדיין אופטימיים וקצת תמימים אנו יורדים ללובי לקחת את שקיות האוכל שהכינו במיוחד עבורנו ומגלים מהי "ארוחת בוקר של מלכים גואטמלים": חבילונת של שלושה קרקרים בטעם דבש, שקית קטנה של חמוציות בטעם אוכמניות (שלא נפתחת בלי מסור חשמלי) וקרטון קטן של מיץ עם קש. כשהזמנו את הטיול להר הגעש אמרו לנו להביא אוכל ודי בנינו על ארוחת הבוקר מהמלון, ומאחר ובשעה שש בבוקר הכל סגור אנחנו מתחילים לדאוג. אוספים אותנו באיחור של "רק" עשרים דקות אשר מספיקות אפילו כדי לפצח את שקית החמוציות, וכך חמישה מטיילים ואישה שמניקה תינוק בספסל הקדמי יוצאים לכבוש את הר הגעש פאקאייה. במשך כל נסיעת הגיהנום שמורכבת ממהירות ממוצעת של 120 קמ"ש, כבישים צרים ומתפוררים ונהג משוגע, אנחנו חושבים רק איך אנחנו משיגים אוכל ולא גוועים ברעב. בכניסה לשמורה מחכה לנו מדריך מקומי בשם ליאונל, חבורת קביירוס (גברים על סוסים) משועממת וילדים עם מקלות במבוק מצ'וקמקים להשכרה בשביל הטיפוס המפרך. מכיוון שאנחנו טיילים ותיקים ומנוסים, סרבנו בנימוס להצעה "המפתה" לרכב על סוס מסכן לראש ההר. אך חבורת הקביירוס לא אמרו נואש וכך יצאנו אל עבר הפסגה - חמישה מטיילים, מדריך מקומי ועוד ארבעה סוסים ורוכביהם העוקבים אחרינו במעלה השביל. ככל שעולים גבוה יותר, הנוף נעשה מדהים יותר - הרי געש בכל מקום (כולל ההר שהתפרץ שלשום), עמקים ירוקים מכוסים שדות קפה, שעועית ותירס נפרשים אל עבר האופק. הדבר היחיד שהורס את החוויה הם אותם קביירוס שבכל עצירה שלנו, בין אם זה לצלם את הנוף או סתם לקשור שרוכים, ישר שואלים בעברית: "סוס? סוס?". בשלב מסוים אחרי טיפוס של שעה, אנחנו שמים לב שהם נעלמו וכך מבינים שאנחנו קרובים ליעד. רגע לפני שמגיעים לפסגה אנחנו מתקרבים לבסטה שנצבת לה בשום מקום ומסבירים לנו שזוהי החנות היחידה בעולם שנמצאת על פסגת הר געש. חבל רק שהם מוכרים תכשיטים עשויים מלבה ואפר וולקני ולא אוכל. הסוף קרוב והנופים הירוקים מתחלפים באדמה געשית ועשן שיוצא מבין הסלעים. בימים כתיקונם, כאן היינו שולפים מרשמלו לצליה כמו כל המטיילים שהיו כאן לפנינו. במקום זה, אנחנו שולפים את שקיות האוכל המלאות כל טוב שלנו וצולים קרקר דבש מעל העשן. למזלנו, אחת הבנות בקבוצה שלנו מבחינה במצוקתנו ומציעה להתחלק באוכל שהיא הביאה (תודה לך ג'ניפר!). לפתע צצות עוד חמש קבוצות מלאות ישראלים, ומיד הם פותחים שולחן. מרשמלו, טוסטים עם גבינה צהובה, נוטלה וכל מה שיכול לצאת טוב בחימום נפרש לפנינו. פתאום נעמה קולטת בזווית העין את אחת הבשלניות ואומרת "אני מכירה אותה...". מכאן ועד לאיחוד מרגש אחרי עשר שנים המרחק קצר. שקמה, חברת ילדות של נעמה צצה לה על פסגת הר הגעש פאקאייה בגואטמלה. לאחר חילופי תקצירים על הזמן שעבר, אנחנו מקבלים טוסטים מדוגמים הישר מהטאבון הטבעי ובכך מסתיימת לה סאגת ארוחת הצהריים שלנו. אנחנו מסיימים את הטיול ונפרדים מליאונל המדריך המצוין - בחור מצחיק עם שן זהב (מוטיב שעוד יחזור פעמים רבות בקרב המקומיים) שנתן לנו הרבה אינפורמציה מעניינת על האזור.

מטפסים להר הגעש פאקאייה

שבעים ומרוצים אנחנו יוצאים לעוד נסיעת גיהנום וכבר מתחילים להתרגל לרעיון שנסיעות הזוועה הן לא טרנד חולף אלא כאן כדי להשאר. למזלנו הנופים המשגעים לאורך הדרך מסיחים את דעתנו מהמחשבות על העולם הבא. באנטיגואה חגיגות יום העצמאות עדיין בעיצומן כולל תהלוכות, תזמורות ומרגמות, ואנחנו מעבירים את שאר היום בהמשך המחקר המעמיק של סצינת הקולינריה המקומית. גם היום אנחנו מנסים לנצח את הג'ט לג ולמשוך עוד כמה שעות אך העלייה המפרכת לפסגת הר הגעש נותנת את אותותיה ואנחנו שורדים רק עד תשע וחצי. התכנית למחרת היא לנסוע לשוק בכפר צ'יצ'יקסטננגו, או בקיצור צ'יצ'י. אנחנו מספיקים לרמוז לבחורה בקבלה ששקית האוכל שקיבלנו בבוקר הייתה מעליבה, וההפתעה על פניה מרמזת על כך שאנחנו כנראה הראשונים שמתלוננים על שקית האוכל אך היא מבטיחה להשתדל להשתפר מחר. וכך אנו מתעוררים לשולחן ערוך במיוחד לכבודינו עם שתי קעריות קורנפלקס וכוסות מיץ תפוזים. לשקיות האוכל שלנו התווספו תפוח ופרוסת לחם בננה. אכן יודעים לפנק...

ההסעה אוספת אותנו אחרונים (אחרי שהגיעו לאסוף אותנו חצי שעה לפני הזמן ועוד היינו עם מברשת השיניים ביד) וכך אנחנו זוכים בכבוד המפוקפק לשבת בספסל שליד הנהג (אליו נתייחס בהרחבה באחד הפוסטים הבאים), ולשם שינוי הנהג שלנו שפוי ואפילו נחמד כך שאנחנו מצליחים להנות מהנופים הירוקים הנהדרים שנראים כאילו יצאו מאיזו אגדה, עד כדי כך שאוסקר מוכן להישבע שהוא ראה חד-קרן דוהר על צלע ההר.

אנחנו מגיעים לכפר צ'יצ'י שבימי ראשון וחמישי הופך לשוק אחד ענק, וכשאנחנו אומרים ענק אנחנו מתכוונים ענק!!! אנחנו הולכים לאיבוד בסמטאות הצרות המלאות דוכנים מסוגים שונים. הדוכנים הנפוצים ביותר הם אלה שבהם נמכרים מוצרים העשויים מהרקמות האופייניות לתרבות הגואטמלית. היינו רוצים להגיד "ראית אחד ראית את כולם", אבל האמת היא שמכיוון שהנשים עושות חלק גדול מהמוצרים בעצמן, בכל דוכן יש סגנון שונה של רקמות, צבעים שונים ומוצרים שונים, כמו מפות ומפיות, תיקים, בובות, ואפילו סימניות, אשר ספק אם הילדה/אישה/סבתא שהכינה אותן יודעת בעצמה לקרוא. ילדים קרציות מנסים לדחוף לנו את מרכולתם בכל שני צעדים והרוכלים (קרציות לא פחות) משדלים את כל מי שעובר ליד הבסטה שלהם להכנס ומבטיחים שלהם יש בדיוק את אותו הדבר הספציפי שאנחנו מחפשים (לא שאנחנו יודעים מה זה בעצמנו).

כלי נגינה גואטמלים מסורתיים (ברור שקנינו חליל)

השטיח הזה על הראש שלה זה רגיל, ככה הן סוחבות את
הסחורה שלהן ומשאירות שתי ידיים פנויות להציק לתיירים בשוק

גם אוכל בשפע נמכר בשוק הזה, ובין דוכני הירקות והבשר, שלפעמים הם בגודל של דוכן מפואר בשוק של תרשיחא ביום שבת ולפעמים הם חתיכת מגבת על המדרכה שעליה מונחים שלושת המלונים שנקטפו הבוקר בגינתה של המוכרת, יש עשרות פלטות חמות עליהן נאפות הטורטייות - מעין פיתות מקמח תירס, שצליל הכנתן על ידי הנשים נשמע כמחיאות כפיים ובוקע מכל פינת רחוב. ככל שהסתובבנו וקנינו יותר דברים, כך התגלו לנו יכולות המיקוח החבויות ששכבו בתרדמת אי שם בתוכנו כל השנים. האמת היא שהרוכלים פה נשברים מהר מאוד אבל בואו נניח שזה גם בזכות הכשרון שלנו. באחת הסמטאות בעוד אנחנו מנהלים משא ומתן על מפית רקומה, נדבק אלינו קבצן פוזל עם מגש שעליו חופן אגוזי מקדמיה וחופן נוסף של קשיו, וניג'ס לנו שוב ושוב שנקנה אגוזים. בסוף, כנראה באווירת השוק הספונטנית, נעמה נשברה וקנתה שמונה וחצי גרם אגוזים ב-5 קצאל (שזה בערך 2.5 שקל), ועם הנגיסה הראשונה הצטערה על זה. לא האמנו שקשיו יכול להיות כל כך מגעיל... אבל אחרי שעשינו עוד שלושה סיבובים בשוק הגענו למסקנה שקילקול קיבה לא יצא לנו מזה, וגם את הטורטייה השחורה שעשוייה מקמח תירס שחור שרדנו בגבורה.

עמוסי מזכרות וטקסטילים מסוגים שונים ומלאי גאווה על יכולותינו החדשות שנתגלו, אנחנו נוסעים חזרה לאנטיגואה, שם נחגוג את ערב ראש השנה עם שקמה (מהאיחוד המרגש) ובן זוגה ברוך שהזמינו אותנו לארוחת חג אצלם במלון. לצערנו לא היה לנו מטבח במלון אז עם סירים לא יכולנו להגיע כיאה לפולנים אמיתיים, אבל הבטחנו שנביא בקבוק יין וכך מצאנו את עצמנו בחנות יין פלצנית במרכז העיר שבה המוכר התלבט עמוקות אם לארוחת ערב עם חברים עדיף שיראז מאשר קברנה או שאולי בכלל המאלבק הארגנטינאי משנת 2009 זה מה שאנחנו צריכים. לאחר אחת הבחירות החשובות שעשינו בחיינו, הגענו למלון של שקמה וברוך.

לא כל כך ידענו למה לצפות מארוחת החג, אבל בהחלט לא ציפינו לארוחה ענקית עם מיליון מנות ששקמה עמלה עליה מהבוקר ובה דגים ברוטב, אורז, סלטים, לביבות כרישה ולביבות גזר (מעווללללווותת), תפוח בדבש, עוגת דבש ועוד. הסתבר לנו שכמו בפסח, גם בראש השנה יש סדר עם ברכות והכל, ולכל מנה יש משמעות כפי שקראנו בסדר ראש השנה שהודפס מהאתר של "צהר", אבל מכיוון שאף אחד לא ידע בדיוק מה קוראים ומה עושים, פשוט אכלנו ואכלנו ואכלנו... את הכמויות העצומות שנשארו תרמנו למנקה של המלון שלא הסתירה את שמחתה ופצחה בקריאות "גרסיאס, אסטה מוי ררריייקווו!!!"

אז כך התחילה לנו השנה החדשה ואנחנו מקווים שהיא תהיה נהדרת כמו הארוחה שאכלנו בתחילתה.

סדר ראש השנה כהלכתו

בפרק הבא נגלה שגם אנחנו יכולים להיות חזאי מזג אוויר, נבחן את גבולות שיווי המשקל שלנו, נביא את המזל לבארסה יחד עם המקומיים וננפוש במלון יחיד במינו.


הפרק הקודם
הפרק הבא