התעמלות בוקר ספונטנית, שיחות חסרות תועלת עם קופים ופרידה מרגשת מגואטמלה בפלורס

אחרי פרידה סוחטת דמעות מZephyr Lodge אנחנו שוב יוצאים לדרך, צפונה לעיירה פלורס שממנה נצא לבקר באתר המאיה הגדול ביותר, טיקאל. בהוסטל הרגיעו אותנו שזו לא תהיה נסיעה נוראית כמו הקודמת, ואכן אופי הדרך מאוד שונה אם כי מעצבן כמעט באותה מידה - לכל אורך הדרך מדי כמה עשרות או מאות מטרים יש פס האטה שמחייב עצירה מוחלטת, וכך דרך של שמונה שעות נוספות עוברת עלינו עם הצליל המונוטוני "ווררררוווםםם..... בלופ! בלופ! ווררררוווםםם..... בלופ! בלופ!" לפחות הנסיעה האיטית מאפשרת לנו לראות את הכפרים הקטנים שאנחנו עוברים בדרך, בהם כמה בקתות שבמרפסותיהן יושבות משפחות משועממות וסופרות את הרכבים הבודדים שחולפים על פניהן, ובחצרותיהן מסתובבות חופשי תרנגולות בשלל צבעים כאילו הן עצמן בעלות הבית, חוצות את הכביש עם שיירת אפרוחים צועדת מאחוריהן ומבלות את ימיהן האחרונים בשמחה לפני שיעלו על הצלחת לעוד תבשיל גואטמלי טיפוסי.

כמה דקות לפני שאנחנו מגיעים לפלורס עולה לרכב נציג דמיקולו של איזה מלון מונפץ ומנסה לתפוס מישהו מהנוסעים שעדיין לא הזמין מקום לינה. אנחנו כבר מוכנים מראש לתופעה הזו, אחרי שהזהירו אותנו שהנוכלים האלה מספרים סיפורי זוועה על מלונות שאנשים הזמינו, כגון "המלון הזה בכלל לא קיים", "הוא קיים אבל ממש מלוכלך", "הוא קיים ולא מלוכלך אבל הרגע התקשרתי אליהם ואין להם בכלל מקום" והתירוץ הכי גאוני ששמענו הוא "שני תיירים נרצחו שם אתמול, אני לא נוסע לשם". מכיוון שאנחנו הזמנו את המלון שמדורג ראשון ב-TripAdvisor אנחנו יודעים שלפחות שלושה מתוך ארבעת התירוצים האלה שגויים.

אחרי שאנחנו מתמקמים במלון שלנו, שנראה יותר כמו בית מעצר מאשר כמו המלון הראשון ב-TripAdvisor , אנחנו מזדרזים לצאת ולהזמין את הטיול לטיקאל ואת הנסיעה הבאה שלנו לפאלנקה, מקסיקו. בסוכנות הנסיעות מציע לנו לואיס כמה שעות אפשריות ליציאה, החל מארבע וחצי בבוקר כל חצי שעה. בעוד אנחנו מתלבטים האם לקחת את הסיור של ארבע וחצי או של חמש, לואיס מספר לנו שהרגע הוא מכר לחמישה ישראלים כרטיסים לסיור של חמש. אנחנו מודים לו מקרב לב על שעזר לנו לקבל את ההחלטה ומזמינים כרטיסים לסיור של ארבע וחצי. אחרי שאנחנו מתאוששים מהעובדה שנצטרך לקום מחר לפני שהתרנגול הראשון מתחיל לקרוא (בבוקר נשמע שדווקא התרנגול שקרוב למלון שלנו הוא קצת מקולקל ולכן התחיל לקרוא כבר בשלוש והקוקוריקו שלו נשמע יותר כמו נעירה של חמור), מספרים לנו שהנסיעה לפאלנקה יוצאת למחרת בחמש בבוקר. מצפים לנו יומיים קשים...

במלון אנחנו שמחים לשמוע שכבר בארבע מוגשת ארוחת בוקר קלה. אנחנו יורדים ללובי בשעה היעודה ורואים שעדיין חשוך ושומם שם. פתאום הבחור מהקבלה מתעורר בבהלה, קם מהכורסה ונפרד מכרית "פו הדוב" שעליה ישן, מדליק את האור ומזדרז להפעיל את מכונת הקפה ולסדר סידורים אחרונים בשבילנו. המסכן לא מצליח להשאיר את עיניו פקוחות בזמן שאנחנו מכרסמים טוסט עבש ולוגמים קפה פילטר דוחה.

סוף סוף מגיעים לאסוף אותנו ברבע לחמש ואחרי איסוף מעוד כמה מלונות והוסטלים אנחנו עוצרים בדיוק בחמש מול אחד המלונות. לפתע צועק אחד התיירים הגרמנים על ההסעה: "היי, זה המלון שלנו! אספו אותנו מכאן בארבע וחצי! והנה אנחנו רואים חמישיית ישראלים רעננים יוצאים מהמלון לקראתנו - אלה הם כמובן החמישה שהזמינו את הסיור של חמש וקיבלו חצי שעת שינה יותר מהגרמני הזועף. נפלאות הן דרכי המטיילים הישראלים...

למרות שמכרו לנו את השעה הזאת כטיול זריחה, אנחנו מגיעים כמובן לאתר הטיקאל הרבה אחרי שהשמש עלתה. אנחנו עוצרים לפני שער הכניסה ואז מתחיל מבצע הונאה מורכב שבהמשך נבין שמשתתפים בו כל תושבי גואטמלה ברדיוס של חמישים קילומטר מהשער. האחראי על ההסעה, שבזמן האיסוף היתה לו רשימה של כל הנוסעים ולכן אנחנו יודעים שהוא מוסמך מטעם חברת הנסיעות, מודיע לנו את מה שכבר ידענו, שיש לשלם מאה וחמישים קצאל בכניסה לאתר. הוא רוצה "להקל" עלינו, שלא נעמוד בתור, ולכן הוא מציע לאסוף מכולנו את הכסף ולקנות לנו את הכרטיסים. כמובן שהעסק מריח קצת חשוד, ואחרי ששמענו על איזה שוד דרכים שקרה לפני כמה ימים אנחנו מצויידים רק בסכום ההכרחי להעביר את היום, אבל איכשהו כשהראשונים משתפים פעולה קצת קשה להתנגד. חוץ מזוג תיירים (שהגרמני הקוטר כעס עליהם שהם מעכבים את כל ההסעה) כולם נותנים את הכסף. האחראי ניגש לבוטקה של הכרטיסים ואחרי כמה דקות חוזר עם מעטפה שבתוכה לכאורה הכרטיסים שלנו. אנחנו ממשיכים לנסוע לתוך הפארק וכשאנחנו יורדים מההסעה אנחנו לא נותנים לו לחמוק מאיתנו, ומנסים לקבל ממנו את הכרטיסים שלנו. חלקנו (הישראלים) מצליחים, חלק (הגרמנים והאמריקאים) פחות, והוא מצידו עושה מאמץ עילאי לא לתת לנו את הכרטיסים כאשר התירוץ המשכנע "רגע, אני צריך לבדוק פה משהו" משמש אותו להתחמקות.

בשלב מסוים אנחנו מבינים שבכסף שנתנו לו הוא קנה הרבה פחות כרטיסים ממה שצריך, והרי אף אחד לא באמת ספר אותנו בכניסה. אנחנו גם מבינים ששותפים לעניין הזה כל הגואטמלים שהיו על ההסעה, השומרים בכניסה, מוכרי הכרטיסים, הסדרנים וכנראה גם המנקה. כשאנחנו מדברים עם המדריך שלנו בפארק, אוליבריו, שחשבנו עד עכשיו שהוא הצדיק היחיד בעסק, ואומרים לו שנראה לנו שקרה משהו חשוד עם הכסף שלנו על ההסעה, הוא מיד מתכופף ומצביע על יצור קטן שמקפץ על הקרקע לידנו ואומר: "היי תראו! קרפדה קטנה!" בזאת מגיע לקיצו עידן התמימות שלנו כתיירים בגואטמלה ומקסיקו, וגם בטיולים הבאים שלנו באזור נגלה שהשיטה הזו עובדת וכולם מרוויחים ממנה בלי לפגוע או לגנוב מהתיירים.

אוליבריו מוביל אותנו לתוך הג'ונגל ומספר שכדי לראות את כל האתר בשלמותו יידרשו לנו שלושה ימים, אבל הוא לוקח אותנו לאטרקציות החשובות ביותר. מכיוון שרוב המבנים המעניינים באתר הם פירמידות גבוהות בעלות גרם מדרגות שלא נגמר, אנחנו משתפים פעולה עם הטרנד ומטפסים כמו כולם לראשי הפירמידות. הפואנטה של גרמי המדרגות האלה עוברת בקלות רבה, כאשר מסתכלים למעלה בכיוון הטיפוס וכל מה שרואים זה שמיים. בכל אופן אנחנו מקפידים לטפס כל אימת שאפשר, ומרוצים מעצמנו שלמרות שלא עשינו שום התעמלות פורמלית בשבועיים האחרונים ולמרות כל הטורטיות שדוחפים לנו פה בכל ארוחה אנחנו עדיין לא בטטות עצלניות כמו שחשבנו שנהיה.

Stairway to heaven

רוב הפירמידות והמבנים באתר עדיין מכוסים בג'ונגל ולא נחשפו על ידי הארכיאולוגים. זהו ג'ונגל ממש סבוך ועשיר בצמחיה ובעלי חיים רבים כמו קופי עכביש וקוף "שאגן", עכבישים מכל מיני סוגים כולל אלמנה שחורה וטרנטולה (צמרירית וחמודה! מסתבר שהיא בכלל לא ארסית, ונעמה התנדבה כמובן להחזיק אותה קצת לטובת הצלמים שהעדיפו לשמור מרחק), נמלי נשיונל ג'אוגרפיק אדומות שסוחבות עלים ירוקים בשיירה וכמובן הקרפדה הקטנה ששיתפה פעולה עם ההונאה הלאומית. מכיוון שבני המאיה נטשו את האתר לפני בערך 1200 שנה, מדובר בג'ונגל צעיר יחסית, ומעודד לראות שלמרות שזו היתה עיר די גדולה, הטבע ניצח בסופו של דבר.



הרחבה המרכזית. כמו בכל אתרי המאיה, גם כאן אפשר
להפיק צלילים מוזרים על ידי מחיאת כף במרכז הרחבה



נמלים אדומות בפעולה - ישר לערוץ 8

הפירמידה הגבוהה ביותר שנקראת מקדש מספר ארבע מכוסה גם היא בצמחיה סבוכה אבל מדרגות עץ מאפשרות לטפס בכל זאת לראשה. אנחנו עולים על הפירמידה לתצפית על כל האזור, ורואים מולנו את צמרות הג'ונגל המכסה את כל האתר, אך מתוכן בולטות כמה פירמידות שגבוהות יותר מהצמחיה. פתאום אחת הבנות הישראליות מוציאה דף מרופט וטוש וכותבת עליו "אמא הגעתי!" אחרי שהיא מצטלמת עם השלט על רקע הנוף של ראשי הפירמידות וצמרות הג'ונגל, היא מספרת שאמא שלה ביקרה כאן בטיול מוצ'ילרים לפני שלושים שנה והיא לא מפסיקה לדבר על הנוף ממקדש מספר ארבע בטיקאל. היא גם לא מפסיקה להתלונן על כך שהמטיילים של היום הרבה יותר מפונקים... מי צריך אינטרנט? מי צריך חברת נסיעות? מי צריך לעדכן את כל מכריו על מיקומו ומצבו בכל יום בטיול? פעם הכל היה הרבה יותר פשוט!



הנוף ממקדש מספר ארבע

במהלך כל הסיור אנחנו שומעים את קופי השאגן, שהקולות שהם מפיקים יכולים להישמע כאילו מדובר בגורילה אבל בעצם אלו קופים די קטנים. אוליבריו מחליט להדגים לנו את יכולת השיחה שלו עם השאגנים, ומתחיל לשאוג בעצמו בכל מיני סגנונות. הקופים כנראה לא ממש במצב רוח לשיחה מעמיקה, אבל אוליבריו ממשיך בקולות החיזור שלו ורק כשזה נהיה ממש מביך ולא מביא שום תועלת הוא מבין שהגיע הזמן להמשיך הלאה.
אנחנו מסיימים את הסיור עם אוליבריו בטיקאל, לא לפני שהוא נותן לנו את נאום הפרידה של חייו, תודה רבה שהצטרפתם לסיור, תוכלו להמשיך לסייר כאן וכאן ושם, נהניתי מאוד להדריך אתכם וכו', עד שאחרי כמה דקות של נאום הוא מבין שמאיתנו לא ייצא לו עוד טיפ (בטח לא כשהוא יודע שעלינו על התרמית המתוחכמת שלהם) ואנחנו נפרדים לשלום.
חזרה בפלורס, אנחנו מתכוננים לפרידה המרגשת מגואטמלה המקסימה עם האנשים החברותיים והנופים המרהיבים. רוב האנשים שפגשנו (ושלא ניסו לרמות אותנו) היו כל כך נחמדים וסבלניים, גם כשלא הבנו אותם והם לא הבינו אותנו הם תמיד ניסו לעזור, וגם כשהתמקחנו על כל דבר הם תמיד קיבלו זאת בחיוך. הרקמות היפהפיות של נשות המאיה, השונות זו מזו גם בין כפרים סמוכים, פשוט לא מפסיקות להפתיע. מצאנו פה כמה חדי-קרן ואפילו האוכל שקצת חששנו ממנו בהתחלה היה פשוט מעולה. הדבר היחיד שלא נתגעגע אליו זה הנסיעות הארוכות והמפחידות, אבל אין ספק שהן הביאו אותנו למקומות בלתי נשכחים. היי שלום גואטמלה!
מחר בחמש בבוקר נצא לכיוון פאלנקה, מקסיקו. לואיס מסוכנות הנסיעות מספר לנו שמדובר בנסיעה של כתשע שעות, כולל הסעה של שעתיים לגבול, שייט בסירה ואוטובוס נוסף מהגבול לתוך מקסיקו.

בפרק הבא נספר על הקשר המאוד רופף בין מה שלואיס אמר לנו לבין מה שקרה בפועל...



הפרק הקודם
הפרק הבא