היום הגדול הגיע - הנסיעה הארוכה הראשונה שלנו בגואטמלה, מאנטיגואה ללנקין, צפי נסיעה 8 שעות. את האמצעי אנחנו כבר מכירים: טרנזיט מקרטע עם ספסלים מצ'וקמקים, שבו יש היררכיה ברורה לאיכות מקומות הישיבה, שכמובן נתפסים לפי סדר האיסוף מההוסטלים והמלונות. באופן אירוני המקום הטוב ביותר והגרוע ביותר נמצאים זה לצד זה: זוג המושבים שליד הנהג, בהם השווה הוא כמובן זה שליד החלון, והגרוע הוא זה שהיושב בו צריך לשבת עם מוט ההילוכים בין הרגליים, אלא אם הוא מחליט להמנע מהמצב המביך ולקפל את רגליו הצידה). במקומות האלה ישבנו בדרך לשוק בצ'יצ'י, ונעמה כמובן בחרה להמנע מהמצב המביך וסיימה את הנסיעה עם גב תפוס. המקומות הבאים בהיררכיה הם המקומות שמאחורי הנהג, מכיוון ששם יש מקום לרגליים ולפעמים גם לתיקים, ואפשר לפתוח שם זוּלַה אמיתית. את המקומות האלה הצלחנו לתפוס בנסיעה להר הגעש, והצלחנו לישון לא רע במשך רוב הנסיעה. הבאים בתור הם כל הספסלים האחרים שנמצאים מאחורי הספסל הזה, אשר אותם כנראה תכננו גמדים, ואין בהם מקום לא לתיקים ולא לרגליים, אפילו לא לקצרות שלנו. את המקומות הנהדרים האלה, כמובן, קיבלנו (אי אפשר להגיד "תפסנו") בנסיעת שמונה השעות ללנקין. תענוג! האמת היא שהיינו צריכים לצפות שהנסיעה הזו תהיה חסרת מזל, כשאיחרו לאסוף אותנו ביותר משעה מהמלון.
אחרי שמעמיסים אותנו להסעה ואת המוצ'ילות לגג (ברור שמיד שאלנו את הנהג האם הוא מתכנן לקשור אותן טוב, כאילו שהתשובה שלו היתה משנה משהו לגבי גורל התיקים שלנו) ואוספים עוד כמה חבר'ה, אנחנו יכולים להתפנות ולבחון את שותפי הגורל שלנו. אפשר להבחין בשני סוגים עיקריים של נוסעים, שבאופן לא מפתיע במיוחד מתחלקים לפי ההיררכיה המושבית: את המקומות הכי טובים תפסו הילדים. נראה שזוהי רביעיית משוחררים טריים שהתגלגלה לכאן מדרום אמריקה, חבורת ישראלים מוזנחים פרועי שיער, לבושים בבגדים שכנראה קנו במהלך הטיול בשוק כלשהו, צעירים מאיתנו ב-8 שנים לפחות, נטולי דאגות, עבודות, דירות, מכוניות, וכנראה גם מברשות. הפרחה האסרטיבית עם הפרנץ' וסנדלי השורש תפסה את המושב הקדמי, ובספסל שמאחורי הנהג יושבים החברה הנגררת שלה וזוג היונים שבמהלך כל הנסיעה עסוקים במציאת תנוחת השינה הכי טובה שבה לא יישבר להם הצוואר ובכל זאת הם ייראו רומנטים כמו בסרטים. החיפוש, כידוע לזוג ותיק שכמונו, הוא כמובן חסר סיכוי ונמשך כל שמונה השעות, כאשר הגלגל החמישי משתדלת להתכווץ כמה שאפשר על מנת לא להפריע לרומנטיקה. צמד נוסעים נוסף הם שני בנים ממש גבוהים שמדברים בשפה ממש מוזרה ואנחנו מנסים לנחש מהי עד שאנחנו נכנעים והם מגלים לנו שהם נורבגים. פרט לזוג המוזר (באמת לא ברור מה הנורבגים עושים פה אם הם לא ישראלים) יש עוד 4 זוגות ישראלים בטרנזיט. כולם בשלב זה או אחר של הזוגיות, כולם יושבים במקומות גרועים, מי פחות מי יותר, וכולם מבינים שארבעת הילדים האלה, שהמושבים שהם תפסו מקבילים באיכותם לספסל האחורי באוטובוס בטיול השנתי של כיתה י"ב, הם ההוכחה לכך שהעולם שייך לצעירים. נו שוין, נעמה לוקחת את הכדור נגד בחילות, אוסקר שם שירי ארץ ישראל באוזניות, ואנחנו יוצאים לדרך.
אז כמו שכבר אמרנו, זו לא בדיוק נסיעת המזל שלנו. הצפיפות של הנוסעים ברכב לא תמיד מאפשרת לראות את הדרך, אבל מכיוון שאוסקר יושב ליד החלון יש לו זווית ראיה מושלמת לראות איך הנהג הפסיכי שלנו פשוט נוסע כל הזמן בנתיב הנגדי כדי לעקוף את כל מי שנוסע פחות מ- 120 קמ"ש, וחשוב להבהיר שלא מדובר באוטוסטרדה רחבה ומפוארת, אלא בכבישים צרים, מפותלים, משופעים, לעיתים רטובים, ובדרך כלל גובלים בצד אחד במדרונות תלולים. זה כמובן לא מונע מהנהג שלנו להגיע לסיבובים במהירות כזו שאנחנו פשוט מעדיפים לעצום עיניים ולקוות לטוב. נעמה מנסה להעביר את הנסיעה בהתעפצות (עד כמה שאפשר להתעפץ כשכל הנסיעה היא גז-ברקס-גז-ברקס-גז-ברקס) אבל מדי פעם כשהיא מתעוררת ורואה את אוסקר חיוור יותר מהפעם הקודמת, היא מבינה שצריך להתחיל לדאוג.
אנחנו עושים עצירה להתרעננות בתחנת דלק, ובזמן שאנחנו מעבירים חוויות מנסיעת הגיהנום הזו אנחנו רואים את הנהג עם פחית כלשהי ביד. אנחנו רוצים להאמין שמדובר בלימונדה... המשך הנסיעה לא יותר טוב, ועכשיו גם מתווסף לעניין גשם מציק, ואנחנו מקווים שהתיקים על הגג עטופים היטב. אבל הדאגה הקטנה הזו נשכחת מליבנו מהר מאוד כאשר אנחנו עוקפים שתי תאונות והנהג היקר שלנו, שלא טורח לחכות שהמשטרה תיתן לו לעבור ופשוט עוקף את כל הפקק, מספר לנו שזה כביש ממש ממש מסוכן אבל התאונות קורות רק למי שלא מכיר את הכביש. אין ספק שזה בדיוק מה שהוא צריך להגיד כדי להרגיע אותנו. נקודת האור היחידה בנסיעה הזו, פרט לרגע שבו הוא אומר שנשארה רק שעה עד שנגיע, היא נקודת התצפית שעצרנו בה וסוף סוף יכולנו להנות מהנוף בלי יותר מדי דאגות - ואיזה נוף זה היה! כל האזור פה (ובעצם הרבה מאוד דרכים שנסענו בהן בגואטמלה) מוקף הרים גבוהים והדרכים עוברות לאורך צלע ההר כך שתמיד נפרשים מתחתינו עמקים רחבים וירוקים ומולנו מתנשאים הרים מכוסים בג'ונגלים. אחרי עוד עצירת התרעננות אנחנו נכנסים לתחנת דלק נוספת אבל גם בזאת כמו בקודמת אנחנו לא מתדלקים, ועכשיו אלה שיושבים מקדימה מספרים לנו שנורת הדלק דולקת כבר שעתיים, ולא ברור איך בדיוק אנחנו אמורים לסיים נסיעה של 8 שעות בלי לתדלק פעם אחת. כנראה הנהג יודע שאנחנו הולכים למות עוד מעט ולכן אין צורך לבזבז כסף על תדלוק מיותר.
סוף סוף אנחנו רואים שלט מעודד - לנקין! הנסיעה הזוועתית הזו עומדת להסתיים, אבל לא לפני שנעביר 11 ק"מ נוספים בדרך עפר רעועה, מלאה בוץ ופניות חדות, בתור קינוח מלבב לנסיעה הנהדרת שלנו. כשאנחנו סוף סוף מגיעים להוסטל שלנו, מורידים את המוצ'ילות היבשות מהגג ונושמים לרווחה, אנחנו חוגגים בחיבוק ניצחון - שרדנו! ואז אנחנו מסתכלים מסביב, ומבינים שהיה שווה להשאר בחיים ולהגיע לאן שהגענו.
בפרק הבא נספר למה היה שווה להשאר בחיים אחרי הנסיעה הנוראית ביותר שחווינו אי פעם.
הפרק הקודם
הפרק הבא
אחרי שמעמיסים אותנו להסעה ואת המוצ'ילות לגג (ברור שמיד שאלנו את הנהג האם הוא מתכנן לקשור אותן טוב, כאילו שהתשובה שלו היתה משנה משהו לגבי גורל התיקים שלנו) ואוספים עוד כמה חבר'ה, אנחנו יכולים להתפנות ולבחון את שותפי הגורל שלנו. אפשר להבחין בשני סוגים עיקריים של נוסעים, שבאופן לא מפתיע במיוחד מתחלקים לפי ההיררכיה המושבית: את המקומות הכי טובים תפסו הילדים. נראה שזוהי רביעיית משוחררים טריים שהתגלגלה לכאן מדרום אמריקה, חבורת ישראלים מוזנחים פרועי שיער, לבושים בבגדים שכנראה קנו במהלך הטיול בשוק כלשהו, צעירים מאיתנו ב-8 שנים לפחות, נטולי דאגות, עבודות, דירות, מכוניות, וכנראה גם מברשות. הפרחה האסרטיבית עם הפרנץ' וסנדלי השורש תפסה את המושב הקדמי, ובספסל שמאחורי הנהג יושבים החברה הנגררת שלה וזוג היונים שבמהלך כל הנסיעה עסוקים במציאת תנוחת השינה הכי טובה שבה לא יישבר להם הצוואר ובכל זאת הם ייראו רומנטים כמו בסרטים. החיפוש, כידוע לזוג ותיק שכמונו, הוא כמובן חסר סיכוי ונמשך כל שמונה השעות, כאשר הגלגל החמישי משתדלת להתכווץ כמה שאפשר על מנת לא להפריע לרומנטיקה. צמד נוסעים נוסף הם שני בנים ממש גבוהים שמדברים בשפה ממש מוזרה ואנחנו מנסים לנחש מהי עד שאנחנו נכנעים והם מגלים לנו שהם נורבגים. פרט לזוג המוזר (באמת לא ברור מה הנורבגים עושים פה אם הם לא ישראלים) יש עוד 4 זוגות ישראלים בטרנזיט. כולם בשלב זה או אחר של הזוגיות, כולם יושבים במקומות גרועים, מי פחות מי יותר, וכולם מבינים שארבעת הילדים האלה, שהמושבים שהם תפסו מקבילים באיכותם לספסל האחורי באוטובוס בטיול השנתי של כיתה י"ב, הם ההוכחה לכך שהעולם שייך לצעירים. נו שוין, נעמה לוקחת את הכדור נגד בחילות, אוסקר שם שירי ארץ ישראל באוזניות, ואנחנו יוצאים לדרך.
אז כמו שכבר אמרנו, זו לא בדיוק נסיעת המזל שלנו. הצפיפות של הנוסעים ברכב לא תמיד מאפשרת לראות את הדרך, אבל מכיוון שאוסקר יושב ליד החלון יש לו זווית ראיה מושלמת לראות איך הנהג הפסיכי שלנו פשוט נוסע כל הזמן בנתיב הנגדי כדי לעקוף את כל מי שנוסע פחות מ- 120 קמ"ש, וחשוב להבהיר שלא מדובר באוטוסטרדה רחבה ומפוארת, אלא בכבישים צרים, מפותלים, משופעים, לעיתים רטובים, ובדרך כלל גובלים בצד אחד במדרונות תלולים. זה כמובן לא מונע מהנהג שלנו להגיע לסיבובים במהירות כזו שאנחנו פשוט מעדיפים לעצום עיניים ולקוות לטוב. נעמה מנסה להעביר את הנסיעה בהתעפצות (עד כמה שאפשר להתעפץ כשכל הנסיעה היא גז-ברקס-גז-ברקס-גז-ברקס) אבל מדי פעם כשהיא מתעוררת ורואה את אוסקר חיוור יותר מהפעם הקודמת, היא מבינה שצריך להתחיל לדאוג.
אנחנו עושים עצירה להתרעננות בתחנת דלק, ובזמן שאנחנו מעבירים חוויות מנסיעת הגיהנום הזו אנחנו רואים את הנהג עם פחית כלשהי ביד. אנחנו רוצים להאמין שמדובר בלימונדה... המשך הנסיעה לא יותר טוב, ועכשיו גם מתווסף לעניין גשם מציק, ואנחנו מקווים שהתיקים על הגג עטופים היטב. אבל הדאגה הקטנה הזו נשכחת מליבנו מהר מאוד כאשר אנחנו עוקפים שתי תאונות והנהג היקר שלנו, שלא טורח לחכות שהמשטרה תיתן לו לעבור ופשוט עוקף את כל הפקק, מספר לנו שזה כביש ממש ממש מסוכן אבל התאונות קורות רק למי שלא מכיר את הכביש. אין ספק שזה בדיוק מה שהוא צריך להגיד כדי להרגיע אותנו. נקודת האור היחידה בנסיעה הזו, פרט לרגע שבו הוא אומר שנשארה רק שעה עד שנגיע, היא נקודת התצפית שעצרנו בה וסוף סוף יכולנו להנות מהנוף בלי יותר מדי דאגות - ואיזה נוף זה היה! כל האזור פה (ובעצם הרבה מאוד דרכים שנסענו בהן בגואטמלה) מוקף הרים גבוהים והדרכים עוברות לאורך צלע ההר כך שתמיד נפרשים מתחתינו עמקים רחבים וירוקים ומולנו מתנשאים הרים מכוסים בג'ונגלים. אחרי עוד עצירת התרעננות אנחנו נכנסים לתחנת דלק נוספת אבל גם בזאת כמו בקודמת אנחנו לא מתדלקים, ועכשיו אלה שיושבים מקדימה מספרים לנו שנורת הדלק דולקת כבר שעתיים, ולא ברור איך בדיוק אנחנו אמורים לסיים נסיעה של 8 שעות בלי לתדלק פעם אחת. כנראה הנהג יודע שאנחנו הולכים למות עוד מעט ולכן אין צורך לבזבז כסף על תדלוק מיותר.
 |
| הפסקה חיונית להרגיע רגע את הדופק ולהנות מהנוף |
סוף סוף אנחנו רואים שלט מעודד - לנקין! הנסיעה הזוועתית הזו עומדת להסתיים, אבל לא לפני שנעביר 11 ק"מ נוספים בדרך עפר רעועה, מלאה בוץ ופניות חדות, בתור קינוח מלבב לנסיעה הנהדרת שלנו. כשאנחנו סוף סוף מגיעים להוסטל שלנו, מורידים את המוצ'ילות היבשות מהגג ונושמים לרווחה, אנחנו חוגגים בחיבוק ניצחון - שרדנו! ואז אנחנו מסתכלים מסביב, ומבינים שהיה שווה להשאר בחיים ולהגיע לאן שהגענו.
בפרק הבא נספר למה היה שווה להשאר בחיים אחרי הנסיעה הנוראית ביותר שחווינו אי פעם.
הפרק הקודם
הפרק הבא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה