טיול פנסיונרים בחבל צ'יאפס ויום ארוך של חוסר ודאות בין פאלנקה לסן קריסטובל

הנסיעה שלנו מפלורס לפאלנקה סוף סוף מגיעה לסיומה אחרי עשר שעות, והנהג החביב שלנו מסכים לקחת אותנו אל הבקתות בהן אנחנו מתכננים לישון בשני הלילות הבאים: הבקתות של אד ומרגריטה בכפר אל פנצ'ן, ששמענו עליהן המלצות מכמה חברים שהיו כאן לפנינו ולכן היה לנו ברור שלא נתפשר על מקום אחר. ידוע לנו שאל פנצ'ן נמצא ממש קילומטרים ספורים מפאלנקה, ויש לנו אפילו כתובת של המקום, אבל מסתבר שמדובר בכזה חור נידח שלוקח לנהג שלנו הרבה מאוד זמן למצוא אותו, אפילו עם קצת עזרה מהמקומיים. אנחנו נותנים לו טיפ נדיב על השירות האדיב וצועדים על השביל לכיוון הכפר, מתפללים שבבקתות המהוללות, השוכנות בלב הג'ונגל הפסטורלי עם ציוץ הציפורים ופכפוך מי הנחל, יהיה מקום בשבילנו לשני הלילות הבאים, כי לא הצלחנו לתפוס אותם בטלפון ובטח שלא במייל.
אל פנצ'ן מתגלה כסוג של שכונת הִיפִּים, כמה קבוצות קטנות של בקתות צבעוניות ופשוטות עם גגות קש בפאתי הג'ונגל, שבו שוכן הפארק הלאומי פאלנקה בו אנחנו מתכוונים לבקר. מסעדה אחת, בר אחד ומשרד נסיעות מיניאטורי נמצאים במרכז ה"שכונה", ונחל קטן וחמוד מתפתל בין הבקתות וצמחיית הג'ונגל. אנחנו הולכים בעקבות השילוט, שנראה לנו די קטן וצנוע יחסית לשם הגדול שיצא לבקתות של אד ומרגריטה. לבסוף, בקצה השביל, אנחנו מוצאים אותן. השקט השורר במקום נוטע בנו תקווה שאכן יש בקתה פנויה בשבילנו, ואנחנו ניגשים בשמחה למשרד הקבלה.
הבחורה במשרד (שנראית צעירה בהרבה והריונית בהרבה מאיך שדמיינו את מרגריטה, שבעלה אד נפטר לפני כמה שנים) כנראה קצת פחות שמחה מאיתנו, לפי הפרצוף החמוץ שאנחנו מקבלים ממנה כשהיא רואה אותנו מתקרבים. מאיפה אתם? היא שואלת אותנו ואנחנו כבר מבינים שהיא לא ממש רוצה לשמוע את התשובה שיש לנו להציע. היא מובילה אותנו לבקתה שלנו, שנמצאת יותר קרוב לבר המקומי מאשר לציוץ הציפורים ופכפוך מי הנחל, ואנחנו כבר מבינים שהחוויה שהיתה פה לחברים הממליצים כנראה לקחה לה בדיוק כמה ימי חופש.
אחרי שאנחנו מתאוששים מהעובדה שאין לנו אפילו חלונות בבקתה אלא רק רשתות מפרידות בינינו לבין החרקים טורפי האדם שבחוץ, אנחנו מתחילים לחשוב איך אנחנו מנצלים את הזמן כך שנשהה כמה שפחות במקום הלא חברותי שהגענו אליו. אנחנו קופצים למרכז העיר בשביל סידורים ובירורים, והמצב המבאס לא משתפר כאשר אנחנו מחכים למונית שירות שתחזיר אותנו לאל פנצ'ן ומתחיל לרדת עלינו מבול - מה זה מבול, מקלחת! - בעוד אנחנו עומדים שם ולא מבינים למה המונית שלנו לא מגיעה. כשאנחנו סוף סוף מבינים שעמדנו במקום הלא נכון בגלל הסברים עילגים של המקסיקנים במקרה הטוב והתעלמות במקרה הרע, אנחנו פתאום רואים מבין הטיפות הגדולות סימן מבשר טובות: שלישיית נגני מריאצ'י מתהלכים עם גיטרה, כינור ואקורדיאון חשופים תלויים על כתפיהם, והרי המריאצ'י, להקת נגני הליווי המקסיקנית הקטנה, היא אחד הסמלים המקסיקנים היותר חביבים עלינו שפשוט היינו חייבים לראות במו עינינו. אנחנו מבינים שמעכשיו המזל יתהפך והכל יסתדר לטובה, וחוזרים לאל פנצ'ן שמחים ואופטימיים.
חזרה בכפר הרעוע, אנחנו מגלים שהמבול קצת השפיע על הטופוגרפיה המקומית, הנחל הקטן והחמוד הפך לנהר שוצף ושבילי העפר הרחבים הפכו ליובליו. אנחנו חוצים בסנדלים את הנהר וניגשים למשרד הנסיעות לברר על האפשרויות שלנו לגבי הימים הבאים. מסתבר לנו שיש מגוון גדול של אפשרויות לשילוב חלק מהאטרקציות בטיול של יום אחד, ובעוד אנחנו בוחנים את האפשרויות לשלב את עתיקות פאלנקה עם אגווה-אסול, שואל אותנו הבחור המסטול מהסוכנות, לאן אתם ממשיכים אחרי פאלנקה? ואנחנו עונים בהיסח הדעת, סן-קריסטובל. מצויין, אז יש לי אחלה חבילה בשבילכם: מה דעתכם להגיע מחר בערב לסן-קריסטובל, אחרי שביקרתם בשני האתרים? לא צריך יותר מזה כדי לשכנע אותנו לקחת את החבילה הזו בשתי ידיים, גם אם זה אומר שנשלם פי ארבע וניסע דרך הונדורס עם הנהג הרוצח שלקח אותנו מאנטיגואה ללנקין. טוב, אולי הגזמנו, אבל המחיר אטרקטיבי והנסיעה די מסודרת, ומבטיחים לנו שכל הזמן ישמרו לנו על המוצ'ילות ושעד שבע בערב נגיע לסן-קריסטובל. בהנחה שנצליח ליצור מחר קשר עם הפוסאדה שהזמנו בסן-קריסטובל ולהזמין עוד לילה, אנחנו מודיעים בשמחה ל"בקתות אד ומרגריטה" שנעזוב את הבקתה מחר ב8 בבוקר, ואחרי ארוחה מקסיקנית טיפוסית במסעדה המקומית אנחנו הולכים לישון לקול ציוץ הגיטרות ופכפוך הבסים שמגיעים מהבר הסמוך ונמשכים עד 3 לפנות בוקר.
האטרקציה הראשונה שלנו ביום הארוך שמצפה לנו - עתיקות פאלנקה, אתר מאיה נוסף בלב שמורת הטבע הסמוכה. הנהג "משלם" עלינו בכניסה לאתר (כמו שכבר למדנו), אנחנו משאירים את המוצ'ילות בטרנזיט, מקווים שלא עשינו טעות פטאלית בכך שהשארנו אותן לחסדיו של הנהג, ונכנסים לאתר. בהתחלה אנחנו חושבים לעצמנו, בשביל מה היינו צריכים עוד אתר עתיקות? הרי היינו כבר בטיקאל, לא מספיק? אך מהר מאוד אנו מגלים שכל אתר עתיקות של המאיה שונה מהשני. הגדלים והצורות של המקדשים שונים, האזור הגיאוגרפי שונה ובעיקר הבסטות שונות. בעוד בגואטמלה היו בכניסה לאתר מספר חנויות של מזכרות, כאן, בנוסף לחנויות שבכניסה, צומחת לה בסטה על כל חלקת אדמה פנויה. בין העתיקות, על השבילים, פשוט בכל מקום! למזלנו אנחנו מגיעים מוקדם לאתר, ומספיקים לראות אותו במלוא הדרו לפני שהבסטות נפתחות, כי לאחר שעה של שיטוט בין העתיקות אנחנו כבר לא יכולים לראות את השבילים.

עתיקות פאלנקה לפני שכוסו בבסטות של מזכרות

 אנחנו חוזרים לנקודת המפגש עם הנהג שלנו בזמן המיועד ושמחים לראות את המוצ'ילות ממתינות לנו בשלווה ברכב. לנסיעה הבאה מצטרפים אלינו כמה פנסיונרים מקסיקנים ואנחנו נוסעים למפל מיסול-הא שלא ממש התכוונו לבקר בו אבל התחנה הזו היא חלק בלתי נפרד מהחבילה הנהדרת שלוקחת אותנו עד סן-קריסטובל. ושוב, הנהג "משלם" עלינו בכניסה ואנחנו נכנסים לביקור במפל. מכאן ואילך נגלה שבמקסיקו יש "מס תיירים פראיירים" נוסף והוא התשלום על השימוש בשירותים. אין זה משנה שכבר שילמנו על הכניסה לשמורת הטבע ועל הכניסה לאתר עצמו (שני תשלומים נפרדים שרק עוזרים למקסיקנים לגבות עוד כמה פֶּזוֹ'ס), צריך לשלם גם על שלושת ריבועי הנייר שמקבלים מהבחורה המשועממת שיושבת בכניסה לשירותים. ולא, זה לא משנה שיש לנו נייר משלנו, צריך לשלם בכל זאת.

הביקור במפל לא מותיר עלינו רושם מיוחד, למרות שמדובר במפל גדול ומלא מים, כנראה בעקבות המבול של אתמול, ואנחנו כבר מצפים לביקור בתחנה הבאה שלנו, "אגווה-אסול" שפירושו "מים כחולים" ולפי התיאורים נשמע שמדובר באתר רחצה בסגנון הסחנה, רק הרבה יותר גדול ועם הרבה יותר מפלים. מזל שהבאנו בגדי-ים בתיק...

בדרך לתחנה הבאה קבוצת הפנסיונרים מפגינה מצב רוח טוב במיוחד, והם שרים שירי מורל בספרדית בסגנון "הנהג שלנו הוא מסטול, הוא יקח אותנו לאגווה-אסול". אנחנו משתדלים לספוג קצת ממצב הרוח הזה למרות שהדרך צרה ומפותלת ומדי פעם אנחנו עוקפים קטע כביש שקרס לתהום בעקבות השטפונות. כבר בהגיענו לאתר קורים שני דברים שילוו אותנו בכל הביקור שלנו באגווה אסול. הדבר הראשון הוא הגשם ששוב מתחיל לרדת, ועושה רושם שהמים באתר יהיו יותר חומים מאשר כחולים עם כל הנהרות והשטפונות מלאי הבוץ שראינו בדרך לכאן. הדבר השני הוא מוכרות מקומיות מהסוג הכי חצוף שראינו עד עכשיו: הן מכניסות את ידיהן עם הסחורה (בננות, שוקולד תוצרת בית, צמידים וכל הדברים הרגילים) לתוך הטרנזיט ופשוט לא מניחות לנו להתחמק מהן. אנחנו יורדים מהרכב והן נצמדות אלינו בחבורות, וכשאוסקר מנסה להתחמק מהן הן מגדילות לעשות ומתחילות לצחוק עליו: "גרינגו! גרינגו!" הבעיה היא שאין לנו כל כך לאן לברוח, כי הגשם מתחזק וחוץ מללכת כמה מטרים כדי לראות את המפלים, אין לנו יותר מדי מה לעשות כאן. המפלים עצמם אכן עצומים ומרשימים, אך כמו שציפינו השם של האתר לא בדיוק מתאים היום, כי השמים אפורים והמים חומים, או כמו שאמרה אחר כך אחת הפנסיונריות, זה לא מים כחולים - זה שוקולית!

אגווה צ'וקולטה

בגדי הים נשארים מקופלים בתיק, ואנחנו נכנסים לאחת המסעדות כדי להעביר את שלוש השעות שנותרו עד שיקחו אותנו לאוטובוס לסן-קריסטובל. לוח הזמנים של הסיור הזה מתאים יותר ליום בהיר שבו אפשר להתרחץ במפלים, ואנחנו תוהים למה אי אפשר לצאת מכאן מוקדם יותר, בייחוד שכל נוסעי הטרנזיט כולל הנהג כבר נמצאים במסעדה ומחכים לשעה שנקבעה. אנחנו גם לא בדיוק מצליחים להבין איך אנחנו אמורים להגיע לסן קריסטובל בשבע בערב אם אוספים אותנו בחמש וזו אמורה להיות נסיעה של חמש שעות. אבל הבחור הסטלן מסוכנות הנסיעות הבטיח, ובינתיים הכל הולך לפי התכניות, אז אנחנו מעדיפים שלא לחשוב על העניין הזה. בכל אופן, זו הזדמנות מצויינת לצמצם פערים, ואנחנו מוציאים את מחברת הבלוג הכתומה והמרופטת שלנו ומתחילים לכתוב. ילדה קטנה ניגשת אלינו עם קערה קטנה על ראשה, כיאה לבת מאיה טיפוסית, מלאה באשכולות של בננות קטנות ומנסה למכור לנו אשכול. היא נודניקית בדיוק כמו המוכרות המבוגרות ממנה, ונראה שהיא הולכת בדרך הנכונה להצלחה העסקית המסחררת שלה כשתהיה גדולה ותמכור אשכולות של בננות גדולות מתוך קערה גדולה. אבל כשהיא מבינה שהיא לא תצליח איתנו, משהו חדש תופס את עינה. היא מסתכלת על המחברת שלנו ומנסה לקרוא את הכתוב בה (בעברית כמובן). מה זה? היא שואלת, ונעמה עונה לה, זה עברית. היא מסתכלת שוב מבולבלת במחברת, כנראה לא מוכנה להשלים עם העובדה שהיא ילדה בת שמונה שכבר יודעת לקרוא ולכתוב אך בכל זאת לא מבינה את הכתוב במחברת שלפניה. בלי שום בעיה היא ניגשת לתיקון העניין, מושכת אליה את המחברת, פותחת דף חדש וחוטפת לנעמה את העט מהיד, ומתחילה לכתוב לנו בספרדית במחברת את שמות כל בני המשפחה שלה וגם קצת שלנו. לאט לאט מתקבצים סביבנו עוד כמה ילדים סקרנים, ופסקוואלה שלנו מפליאה להדגים להם את יכולות הכתיבה שלה ולא מהססת להעביר בין כולם את המחברת והעט כדי לנסות בעצמם. אנחנו כבר רואים איך המחברת היקרה שלנו, שיש בה כבר 3 פרקים שעדיין לא העלינו לבלוג, נלקחת מאיתנו לתמיד. לבסוף אנחנו מצליחים להציל אותה מידי הילדים, אך העט שנלעס היטב על ידי אחד מהם כנראה כבר לא ישוב לתפקד.

יצירת האמנות של ידידתנו פסקוואלה

כיתת מחוננים בפעולה

סוף סוף מגיעה השעה ואנחנו עולים עם כולם לטרנזיט, בדרך לתחנת האוטובוס ממנה ניסע לסן קריסטובל. אנחנו מצפים להגיע לתחנה מרכזית כלשהי בעיר סמוכה, אך כשאנחנו רואים שהנהג מאט לקראת צריף קטן של בית מרקחת באמצע שומקום, שלידו עומדות שתי ילדות יחפות עם שקיות אגוזים קטנות שהן מתכננות למכור לתיירים מזדמנים, אנחנו מבינים שזו "התחנה המרכזית" שבה נצטרך לחכות לאוטובוס שלנו. קצת מלחיץ, אבל אנחנו נרגעים כשאנחנו נזכרים שהנהג חייב לחכות איתנו כדי לשלם לנהג האוטובוס בשבילנו. בינתיים אנחנו מבקשים מאחד הזוגות בטרנזיט לצלם אותנו, ומסבירים חצי בצחוק חצי ברצינות שזה למקרה שלא נגיע בשלום לסן קריסטובל. בשעה שש אנחנו רואים מרחוק אוטובוס מתקרב. הנהג שלנו מרים את ידו והאוטובוס עוצר לידנו, ומעבר לעובדה שאין שום סיכוי שנגיע בשבע לסן-קריסטובל, אנחנו מתחילים לחשוש שנגיע לשם כל כך מאוחר עד שלא נספיק להגיע לפוסאדה שלנו בשעה נורמלית ולא יהיה לנו איפה לישון... אנחנו עולים על האוטובוס ולמבטיהם החושדים של הנוסעים (בכל זאת, אנחנו הגרינגוס היחידים על האוטובוס), מתיישבים בשני המקומות האחרונים שנשארו באוטובוס, אלה שליד השירותים בסוף, ומקווים לטוב.

עולים על האוטובוס לסן קריסטובל (בתקווה שנגיע בחיים)

בסביבות השעה שמונה בערב, כשאנחנו עדיין מתפתלים לנו עם האוטובוס בדרך ההררית הצרה, אנחנו מבינים שכדאי לנו לעשות משהו בעניין הפוסאדה. לא מצאנו טלפון או אינטרנט מתחילת היום, אבל אם נגיע לשם ולא יהיה לנו מקום לישון, נצטרך לשוטט ברחובות החשוכים ולחפש מקום אחר, ואנחנו לא ממש רוצים לחוות את החוויה המפוקפקת הזו (למרות שהיא בטח תוסיף הרבה אקשן לבלוג). אחרי התלבטות ממושכת לגבי דרכי הפעולה שלנו, נעמה פתאום רואה שהבחור בספסל לידנו משחק בטלפון שלו, וזה למרות שאמרו לנו שאין קליטה בהרים ואין שום סיכוי לאות סלולרי באזור. זה עכשיו או אף פעם! והיא פונה אל הבחור, אנחנו צריכים שיחת טלפון לסן קריסטובל, רק דקה אחת למלון שלנו, בבקשה בבקשה! הבחור מנסה להבין למה בדיוק מתכוונת התיירת המוזרה שמדברת איתו בשפה שכנראה אמורה להיות ספרדית. אין לי כאן קליטה, הוא עונה, והיא ממשיכה, אולי יש לך אינטרנט? נשלח להם מייל? רק דקה אחת, בבקשה בבקשה! והוא ממשיך לבהות במכשיר שלו ולעשות כאילו הוא לא בדיוק מבין מה אנחנו רוצים ממנו. אנחנו כבר מבינים שהישועה לא תגיע מכיוונו, ומחליטים להעביר את שארית הנסיעה בנמנום כדי להתעלם מהצרה שהכנסנו את עצמנו אליה. פתאום השכן טופח על ידה של נעמה ושואל: את רוצה להתקשר לסן-קריסטובל? ברוך השם, הבחור לא כזה אטום, רק קצת איטי, ואנחנו מודים לו מקרב לב על הטובה הענקית ומתקשרים לפוסאדה. הקו אכן מקוטע אך הבחורה מעבר לקו מצליחה להבין מי אנחנו ומה אנחנו מבקשים: יש לנו הזמנה אצלכם למחר אבל אנחנו מגיעים כבר הערב, כנראה בסביבות אחת עשרה, ומוכנים לישון גם בחדר משותף, העיקר שתקבלו אותנו. אין בעיה, היא עונה, אנחנו נחכה לכם, וסוף סוף אנחנו יכולים להיות לגמרי בטוחים שעשינו את הבחירה הנכונה עם היום המטורף הזה - עקיצת הלילה עברה בהצלחה!

בפרק הבא נספר על חוויית האוכל המקסיקני, על ביקור בכפר מאיה מיוחד במינו, על קניון מרהיב ומרדים בו זמנית ועל עיר נהדרת שממש קשה להפרד ממנה.

הפרק הקודם
הפרק הבא