לואיס מסוכנות הנסיעות אמר שההסעה שלנו לפאלנקה תאסוף אותנו בחמש בבוקר מבית המעצר בפלורס ותוך שעתיים אנחנו אמורים להגיע לגבול, שם נצא מגואטמלה ונשוט בסירה לצד המקסיקני. מכל מיני הסברים ושמועות ששמענו ממטיילים שכבר עשו את הנסיעה הזו לפנינו, אנחנו יודעים גם שנצטרך לשלם כמה דולרים במעבר הגבול (כי הרי אי אפשר להעביר כאן סתם יום בלי עוד תשלום "מס תיירים פראיירים" מיותר), ולבסוף מצפה לנו נסיעה של עוד כמה שעות עד ליעדנו. באחת בצהריים אנחנו כבר צפויים להיות בפאלנקה, מקסיקו, שותים טקילה בלנקו עם מלח ולימון ומאזינים לנגינת המריאצ'י.
אז אמר. השעה כמעט תשע ואנחנו עדיין נוסעים בדרכים הנידחות של גואטמלה, עם פסי ההאטה המונוטונים ועם התרנגולות המשוטטות בצידי הדרכים. אין שום זכר לשילוט המכוון למעבר הגבול "בת'ל" אליו היינו אמורים להגיע לפני שעתיים. הנהג שלנו, שפונקציית ההתחברות באינפוזיה לטלפון הנייד, הקיימת אצל כל הנהגים בגואטמלה, לא פסחה גם עליו, מדבר ללא הפסקה מחמש בבוקר עד עכשיו (כנראה עם הנהג שנוסע מפלורס ללנקין) ואנחנו מתחילים לחשוב שאולי הוא פיספס את הפניה. לפתע אנחנו מגיעים לכפר אפור ומכוער אשר בקצהו שלט שאינו משתמע לשתי פנים: ברוכים הבאים למקסיקו! אבל איפה הסירה? ולמה לקח לנו כל כך הרבה זמן להגיע לפה? הנהג מוריד אותנו לפני הגבול ונותן לנו (או לפחות למי שמדבר ספרדית ואחר כך מתרגם לנו) הוראות להשלמת המשימה: קודם להחתים את הדרכון בקרוואן הקטן והרעוע שבצד הגואטמלי. אחר כך לחכות לאוטובוס שיקח אותנו מעבר לגשר (סתם גשר. אין שם שום נהר) לצד המקסיקני להחתמת דרכונים ומשם נמשיך לפאלנקה. אנחנו יורדים מהרכב קצת אבודים וקצת מודאגים שהתהליך שקורה הוא לא בדיוק מה שהסבירו לנו, ובחינה קצרה של המבט בעיניהם של שותפינו לנסיעה מגלה שכולם מבולבלים כמונו.
למזלנו, הפקיד בקרוואן הגואטמלי המצ'וקמק מאוד נחמד וסבלני והוא מסביר לנו שאנחנו בכלל במעבר גבול "אל-סייבו", שנמצא צפונית לבת'ל, ושאין פה שום נהר ושום סירה. הוא גם מספר לנו שהוא מאוד אוהב את ישראל ("בגלל התנ"ך", והוא מצביע לנו על הספר עב-הכרס המאובק שמונח על המדף) ושהוא יבוא לבקר ביום מן הימים. כשאנחנו שואלים אותו כמה זמן יקח לנו להגיע מכאן לפאלנקה, הוא מחשב בזריזות שהנסיעה לא צריכה לקחת יותר משלוש שעות, אבל מוסיף שהפקידים בצד המקסיקני לא מצטיינים ביעילותם אז אי אפשר לדעת.
אנחנו יושבים מחוץ לקרוואן ומחכים לישועה, חושבים שאולי מייבשים אותנו כעונש על כך שאנחנו נוסעים למקסיקו ביום כיפור. חברינו לנסיעה צועדים בחוסר סבלנות הלוך ושוב ומנסים לגבש הסבר הגיוני למתרחש. אנחנו מצידנו מנסים למצוא הסבר הגיוני לכך שאחרי שהחתמנו את הדרכונים ביציאה מגואטמלה אנחנו יכולים (וצריכים, אם אנחנו רוצים ללכת לשירותים) לחזור לתוך הכפר הגואטמלי, כשאנחנו לא נתונים לפיקוחו של אף גוף ממשלתי, ופשוט להיעלם מהעולם. אנחנו יכולים גם לעבור ברגל לצד המקסיקני בלי לחכות לאוטובוס, אבל אנחנו מעדיפים לעשות מה שאמרו לנו כדי למנוע תקלות מיותרות. והנה לאחר שעה וחצי של המתנה, סוף סוף מגיע האוטובוס המקסיקני. אנחנו חשבנו שהגואטמלי קורא לטרנזיטים המקרטעים שלהם "אוטובוס" כי זה הכי קרוב לאוטובוס שיש להם, אבל אנחנו משפשפים את עינינו להיטיב לראות ואכן, מדובר באוטובוס! עם מזגן! ומקום לרגליים! הנהגים מבצעים חילופי שבויים (שכן באוטובוס המקסיקני הגיעו מטיילים שעושים את הדרך ההפוכה לגואטמלה) וכל שנותר לנו הוא לרחם על הנוסעים שעוברים מהאוטובוס המרווח והנוח לטרנזיט המקרטע שלנו. אה, ויש את הפרט הקטן של הכניסה הרשמית למקסיקו... אבל זה לא צריך להיות כל כך מסובך.
אנחנו מבינים שאולי זה לא בדיוק המצב, כשנהג האוטובוס שואל אותנו, "מה? עוד לא עברתם את הצד המקסיקני?" ומבטו המיואש מסגיר את גודל הטעות. זה הולך לקחת הרבה זמן...
מסתבר שבכניסה למקסיקו לא מספיק פקיד מסביר פנים אחד שאוהב את ישראל. לצורך העבודה המורכבת כל כך שלהם, הכוללת הקלדת כמה פרטים במחשב והחתמת הדרכון, הם חייבים להעסיק שלושה פקידים מקסיקנים עצלנים, פטפטנים ומצחיקים (את עצמם, לא אותנו), ועוד פקיד שעומד מחוץ לדלת עם "קאונטר" ידני לספירת האנשים שנכנסים למשרד. אנחנו מסתדרים בתור מחוץ לדלת המשרד הקטן שלהם כאשר הצל המועט בחוץ מספיק רק לשני האנשים הראשונים בתור. איכשהו, כל נוסע או שניים שנכנסים למשרד נתקעים שם לפחות רבע שעה, ואנחנו לא מבינים מה לוקח להם כל כך הרבה זמן. מדי פעם כשנכנס הבא בתור, הדלת נפתחת ואנחנו מקבלים זרזיף של אויר קריר מבפנים, ומייחלים לרגע שיגיע תורנו ולו רק כדי להכנס למשרד הממוזג.
הרגע הגדול מגיע ואנחנו נכנסים למשרד, או יותר נכון הכוך, שבקושי יכול להכיל שלושה פקידים, שולחן ושני כיסאות, ספה, מזגן, שתי מוצ'ילות, אוסקר אחד ונעמה אחת (שאכלו לא מעט בשבועיים האחרונים). הפקידים מביטים בנו במבט קשוח ואנחנו מגישים להם את הדרכונים בידיים רועדות, ולפקודתם מצטנפים בחשש על הספה בהמתנה לגזר הדין. הפקיד הראשי (זה שיושב מול המחשב) בוחן באריכות את הדרכונים. פקיד נוסף יושב לידנו על הספה ולא מסיר את מבטו מאיתנו. הפקיד השלישי שואל אם אנחנו מדברים ספרדית, וכשאנחנו אומרים שממש קצת ועדיף אנגלית הוא אומר משהו בספרדית ויוצא מהמשרד, ואנחנו מספיקים לראות לשבריר שניה את החבר'ה שעוד עומדים ומתבשלים בחוץ.
הפקיד הראשי מעביר את הדרכון של נעמה לפקיד הספה ואומר לו משהו לא ברור. פקיד הספה מעניק תשומת לב מיוחדת לכך שהדרכון של נעמה חדש. אנחנו מסבירים שזה בגלל שאנחנו נשואים והחלפת הדרכון נדרשה עקב החלפת השם. עכשיו אנחנו מקבלים שני טפסים קטנים ומתבקשים למלא אותם, כאשר אוסקר נשאר לשבת על הספה ונעמה מתבקשת לעבור לשולחן ממול. בזמן שאנחנו ממלאים את הטפסים, נכנסים אחרינו עוד שניים. למזלם, הם דוברים ספרדית. באופן ממש מפתיע, הם מספיקים למלא את הטפסים ולקבל חותמת וחיוך בזמן שאנחנו מתפללים שלא רשמנו משהו מחשיד בטפסים שלנו. והנה, בכל זאת מתגלה פרט מעניין שלא שמנו לב אליו. הפקיד הראשי שואל בטון רציני: אתם אחים? אנחנו מתאפקים שלא להתגלגל מצחוק, בהתחשב בעובדה שימי ההולדת שלנו המופיעים בטפסים שלפניהם חלים בהפרש של חודשיים. מה פתאום אחים? אנחנו מתפלאים, והוא אומר, הרי יש לכם את אותו שם משפחה. עוד אנחנו תוהים בינינו לבין עצמנו אם הם עושים את עצמם או שהם באמת כאלה מטומטמים, והם כנראה מחליטים שהם התעללו בנו מספיק. הם מסכמים את התחקיר המוזר בכך שהם מסבירים לנו שנצטרך ללכת לבנק ולשלם איזה מס על השהות במקסיקו (זה כנראה אותו התשלום שהעוברים דרך בת'ל משלמים אותו במקום). צליל החותמות על הדרכונים מעולם לא ערב לאוזנינו כל כך, והם משחררים אותנו לדרכנו.
אנחנו עולים סוף סוף לאוטובוס הממוזג, הנהג נכנס ומתיישב בכסאו בחגיגיות, מצטרפת אלינו טרמפיסטית זקנה מקומית (לנסיעה שאנחנו שילמנו עליה ממיטב כספנו) ואנחנו מתכוננים לנסיעה ממושכת ונוחה שאפשר לישון בה כמו שצריך. האוטובוס מונע ואנחנו יוצאים לדרך! נוסעים עשרים מטר... ועוצרים. הגענו לביקורת הפירות והירקות. גם כאן יש כזאת?? בנוהל הרגיל, אנחנו אוכלים צ'יק צ'ק את הבננות שהבאנו כאשר שני פקידים עם כפפות גומי עולים לאוטובוס ומגישים לנו דף הסבר באנגלית עם הפריטים שאסור להכניס למדינה. הם מגיעים אלינו כשאנחנו כבר מנגבים את פירורי הבננה האחרונים מהשפתיים, ומתנדבים לקחת לנו את הקליפות לפח. הכנות שלנו בעניין הבננות כנראה נוגעת לליבם כי הם אפילו לא בודקים לנו את התיקים, ורק בעוד כמה שעות כשהרעב יתחיל לנקר ואנחנו נהיה עמוק בתוך חבל טבסקו, ניזכר לשמחתנו שהצלחנו להשחיל להם שני סנדוויצ'ים עם גבינה ועגבנייה. מכיוון שאין הרבה אנשים על האוטובוס אנחנו מצפים שהבדיקה הזו תעבור במהירות, אך הפקידים הנחושים מורידים את כולנו מהאוטובוס לבדיקת התרמילים בתא המטען. הנהג פותח את התא ואנחנו מנסים להיזכר במהירות אם יש לנו פריטים בעייתיים בתיק, אך הפקידים מביטים לתוך התא בריכוז ואנחנו מבינים שהם מתכננים לדגום רק תיק אחד, בתקווה שהוא יעבור את הבדיקה בשלום ואנחנו נוכל לחזור לישון באוטובוס. הם בוחרים לבסוף את המוצ'ילה שתחובה הכי עמוק בתא המטען, ולאחר בדיקה מקיפה, מעמיקה ויסודית במיוחד בה הם פותחים שניים וחצי תאים ומסתכלים פנימה בלי להזיז שום דבר, הם נותנים לנו אישור להמשיך בנסיעה. כמה מטרים ניסע עד שנעצור שוב?
התשובה לשאלה הזו לא מאחרת לבוא. עוד כמה מאות מטרים, ושוב עוצרים את הרכבים לבדיקה. אנחנו עומדים בשיירה וממתינים לבדיקה שלנו, כאשר הטרמפיסטית מוציאה לפתע שק תרופות ענק מתיקה ומחביאה אותו באחד התאים באוטובוס. אנחנו מתחילים לדאוג שיבדקו הפעם את התיק של נעמה וימצאו בו את כל התרופות שהבאנו מהארץ, אבל אז אוסקר מודיע בהחלטיות: אם תופסים אותנו על התרופות אני מלשין על הזקנה! למזלנו ולמזלה של הזקנה, השוטרים בכלל לא נכנסו לאוטובוס ואנחנו ממשיכים בדרכנו בתקווה שזו אכן הבדיקה האחרונה.
שלוש שעות נסיעה עוברות עלינו בשלווה ובנחת, הנופים יפהפיים כרגיל (לא שהתרגלנו חלילה!) ואנחנו מצפים בכיליון עיניים להגיע לפאלנקה. אך כשהנסיעה מתארכת מעבר למצופה נעמה ניגשת לנהג ושואלת אותו, סניור, כמה זמן עד שנגיע? נעצור בשירותים בדרך? הוא אומר שנגיע ממש עוד מעט, לא יותר מחצי שעה. אך אחרי חמש דקות אנחנו עוצרים באמצע הכביש בתוך כפר נידח שיש בו פחות מעשרה בתים, מול מכולת קטנטנה שיושבים בה שלושה גברים משועממים ומחכים שמשהו מעניין יקרה בכפר שלהם. הטרמפיסטית שלנו קוראת לנעמה לבוא איתה, ונכנסת איתה למכולת. הסניוריטה צריכה שירותים, היא מעדכנת את השלישיה, והם מצביעים לכיוון החצר האחורית, שם מטיילות להן תרנגולות מסביב לצריף קטן ומזוהם עם דלת מתפרקת. בבקשה, היא אומרת בשביעות רצון ומצביעה על הצריף, ונעמה נכנסת בנימוס וחושבת, מזל שתוך חצי שעה אנחנו מגיעים לפאלנקה.
בפרק הבא (למרות שהבטחנו שזה יהיה בפרק הזה) נספר על הקשר הרופף בין מה ששמענו על הבקתות אליהן הגענו בפאלנקה לבין מה שהיו בפועל, ואיך שינוי ספונטני בתכניות סידר לנו אחלה פתרון לכל הבעיות.
הפרק הקודם
הפרק הבא
אז אמר. השעה כמעט תשע ואנחנו עדיין נוסעים בדרכים הנידחות של גואטמלה, עם פסי ההאטה המונוטונים ועם התרנגולות המשוטטות בצידי הדרכים. אין שום זכר לשילוט המכוון למעבר הגבול "בת'ל" אליו היינו אמורים להגיע לפני שעתיים. הנהג שלנו, שפונקציית ההתחברות באינפוזיה לטלפון הנייד, הקיימת אצל כל הנהגים בגואטמלה, לא פסחה גם עליו, מדבר ללא הפסקה מחמש בבוקר עד עכשיו (כנראה עם הנהג שנוסע מפלורס ללנקין) ואנחנו מתחילים לחשוב שאולי הוא פיספס את הפניה. לפתע אנחנו מגיעים לכפר אפור ומכוער אשר בקצהו שלט שאינו משתמע לשתי פנים: ברוכים הבאים למקסיקו! אבל איפה הסירה? ולמה לקח לנו כל כך הרבה זמן להגיע לפה? הנהג מוריד אותנו לפני הגבול ונותן לנו (או לפחות למי שמדבר ספרדית ואחר כך מתרגם לנו) הוראות להשלמת המשימה: קודם להחתים את הדרכון בקרוואן הקטן והרעוע שבצד הגואטמלי. אחר כך לחכות לאוטובוס שיקח אותנו מעבר לגשר (סתם גשר. אין שם שום נהר) לצד המקסיקני להחתמת דרכונים ומשם נמשיך לפאלנקה. אנחנו יורדים מהרכב קצת אבודים וקצת מודאגים שהתהליך שקורה הוא לא בדיוק מה שהסבירו לנו, ובחינה קצרה של המבט בעיניהם של שותפינו לנסיעה מגלה שכולם מבולבלים כמונו.
למזלנו, הפקיד בקרוואן הגואטמלי המצ'וקמק מאוד נחמד וסבלני והוא מסביר לנו שאנחנו בכלל במעבר גבול "אל-סייבו", שנמצא צפונית לבת'ל, ושאין פה שום נהר ושום סירה. הוא גם מספר לנו שהוא מאוד אוהב את ישראל ("בגלל התנ"ך", והוא מצביע לנו על הספר עב-הכרס המאובק שמונח על המדף) ושהוא יבוא לבקר ביום מן הימים. כשאנחנו שואלים אותו כמה זמן יקח לנו להגיע מכאן לפאלנקה, הוא מחשב בזריזות שהנסיעה לא צריכה לקחת יותר משלוש שעות, אבל מוסיף שהפקידים בצד המקסיקני לא מצטיינים ביעילותם אז אי אפשר לדעת.
אנחנו יושבים מחוץ לקרוואן ומחכים לישועה, חושבים שאולי מייבשים אותנו כעונש על כך שאנחנו נוסעים למקסיקו ביום כיפור. חברינו לנסיעה צועדים בחוסר סבלנות הלוך ושוב ומנסים לגבש הסבר הגיוני למתרחש. אנחנו מצידנו מנסים למצוא הסבר הגיוני לכך שאחרי שהחתמנו את הדרכונים ביציאה מגואטמלה אנחנו יכולים (וצריכים, אם אנחנו רוצים ללכת לשירותים) לחזור לתוך הכפר הגואטמלי, כשאנחנו לא נתונים לפיקוחו של אף גוף ממשלתי, ופשוט להיעלם מהעולם. אנחנו יכולים גם לעבור ברגל לצד המקסיקני בלי לחכות לאוטובוס, אבל אנחנו מעדיפים לעשות מה שאמרו לנו כדי למנוע תקלות מיותרות. והנה לאחר שעה וחצי של המתנה, סוף סוף מגיע האוטובוס המקסיקני. אנחנו חשבנו שהגואטמלי קורא לטרנזיטים המקרטעים שלהם "אוטובוס" כי זה הכי קרוב לאוטובוס שיש להם, אבל אנחנו משפשפים את עינינו להיטיב לראות ואכן, מדובר באוטובוס! עם מזגן! ומקום לרגליים! הנהגים מבצעים חילופי שבויים (שכן באוטובוס המקסיקני הגיעו מטיילים שעושים את הדרך ההפוכה לגואטמלה) וכל שנותר לנו הוא לרחם על הנוסעים שעוברים מהאוטובוס המרווח והנוח לטרנזיט המקרטע שלנו. אה, ויש את הפרט הקטן של הכניסה הרשמית למקסיקו... אבל זה לא צריך להיות כל כך מסובך.
אנחנו מבינים שאולי זה לא בדיוק המצב, כשנהג האוטובוס שואל אותנו, "מה? עוד לא עברתם את הצד המקסיקני?" ומבטו המיואש מסגיר את גודל הטעות. זה הולך לקחת הרבה זמן...
 |
| חילופי שבויים בין הטרנזיט הגואטמלי והאוטובוס המקסיקני |
מסתבר שבכניסה למקסיקו לא מספיק פקיד מסביר פנים אחד שאוהב את ישראל. לצורך העבודה המורכבת כל כך שלהם, הכוללת הקלדת כמה פרטים במחשב והחתמת הדרכון, הם חייבים להעסיק שלושה פקידים מקסיקנים עצלנים, פטפטנים ומצחיקים (את עצמם, לא אותנו), ועוד פקיד שעומד מחוץ לדלת עם "קאונטר" ידני לספירת האנשים שנכנסים למשרד. אנחנו מסתדרים בתור מחוץ לדלת המשרד הקטן שלהם כאשר הצל המועט בחוץ מספיק רק לשני האנשים הראשונים בתור. איכשהו, כל נוסע או שניים שנכנסים למשרד נתקעים שם לפחות רבע שעה, ואנחנו לא מבינים מה לוקח להם כל כך הרבה זמן. מדי פעם כשנכנס הבא בתור, הדלת נפתחת ואנחנו מקבלים זרזיף של אויר קריר מבפנים, ומייחלים לרגע שיגיע תורנו ולו רק כדי להכנס למשרד הממוזג.
הרגע הגדול מגיע ואנחנו נכנסים למשרד, או יותר נכון הכוך, שבקושי יכול להכיל שלושה פקידים, שולחן ושני כיסאות, ספה, מזגן, שתי מוצ'ילות, אוסקר אחד ונעמה אחת (שאכלו לא מעט בשבועיים האחרונים). הפקידים מביטים בנו במבט קשוח ואנחנו מגישים להם את הדרכונים בידיים רועדות, ולפקודתם מצטנפים בחשש על הספה בהמתנה לגזר הדין. הפקיד הראשי (זה שיושב מול המחשב) בוחן באריכות את הדרכונים. פקיד נוסף יושב לידנו על הספה ולא מסיר את מבטו מאיתנו. הפקיד השלישי שואל אם אנחנו מדברים ספרדית, וכשאנחנו אומרים שממש קצת ועדיף אנגלית הוא אומר משהו בספרדית ויוצא מהמשרד, ואנחנו מספיקים לראות לשבריר שניה את החבר'ה שעוד עומדים ומתבשלים בחוץ.
הפקיד הראשי מעביר את הדרכון של נעמה לפקיד הספה ואומר לו משהו לא ברור. פקיד הספה מעניק תשומת לב מיוחדת לכך שהדרכון של נעמה חדש. אנחנו מסבירים שזה בגלל שאנחנו נשואים והחלפת הדרכון נדרשה עקב החלפת השם. עכשיו אנחנו מקבלים שני טפסים קטנים ומתבקשים למלא אותם, כאשר אוסקר נשאר לשבת על הספה ונעמה מתבקשת לעבור לשולחן ממול. בזמן שאנחנו ממלאים את הטפסים, נכנסים אחרינו עוד שניים. למזלם, הם דוברים ספרדית. באופן ממש מפתיע, הם מספיקים למלא את הטפסים ולקבל חותמת וחיוך בזמן שאנחנו מתפללים שלא רשמנו משהו מחשיד בטפסים שלנו. והנה, בכל זאת מתגלה פרט מעניין שלא שמנו לב אליו. הפקיד הראשי שואל בטון רציני: אתם אחים? אנחנו מתאפקים שלא להתגלגל מצחוק, בהתחשב בעובדה שימי ההולדת שלנו המופיעים בטפסים שלפניהם חלים בהפרש של חודשיים. מה פתאום אחים? אנחנו מתפלאים, והוא אומר, הרי יש לכם את אותו שם משפחה. עוד אנחנו תוהים בינינו לבין עצמנו אם הם עושים את עצמם או שהם באמת כאלה מטומטמים, והם כנראה מחליטים שהם התעללו בנו מספיק. הם מסכמים את התחקיר המוזר בכך שהם מסבירים לנו שנצטרך ללכת לבנק ולשלם איזה מס על השהות במקסיקו (זה כנראה אותו התשלום שהעוברים דרך בת'ל משלמים אותו במקום). צליל החותמות על הדרכונים מעולם לא ערב לאוזנינו כל כך, והם משחררים אותנו לדרכנו.
אנחנו עולים סוף סוף לאוטובוס הממוזג, הנהג נכנס ומתיישב בכסאו בחגיגיות, מצטרפת אלינו טרמפיסטית זקנה מקומית (לנסיעה שאנחנו שילמנו עליה ממיטב כספנו) ואנחנו מתכוננים לנסיעה ממושכת ונוחה שאפשר לישון בה כמו שצריך. האוטובוס מונע ואנחנו יוצאים לדרך! נוסעים עשרים מטר... ועוצרים. הגענו לביקורת הפירות והירקות. גם כאן יש כזאת?? בנוהל הרגיל, אנחנו אוכלים צ'יק צ'ק את הבננות שהבאנו כאשר שני פקידים עם כפפות גומי עולים לאוטובוס ומגישים לנו דף הסבר באנגלית עם הפריטים שאסור להכניס למדינה. הם מגיעים אלינו כשאנחנו כבר מנגבים את פירורי הבננה האחרונים מהשפתיים, ומתנדבים לקחת לנו את הקליפות לפח. הכנות שלנו בעניין הבננות כנראה נוגעת לליבם כי הם אפילו לא בודקים לנו את התיקים, ורק בעוד כמה שעות כשהרעב יתחיל לנקר ואנחנו נהיה עמוק בתוך חבל טבסקו, ניזכר לשמחתנו שהצלחנו להשחיל להם שני סנדוויצ'ים עם גבינה ועגבנייה. מכיוון שאין הרבה אנשים על האוטובוס אנחנו מצפים שהבדיקה הזו תעבור במהירות, אך הפקידים הנחושים מורידים את כולנו מהאוטובוס לבדיקת התרמילים בתא המטען. הנהג פותח את התא ואנחנו מנסים להיזכר במהירות אם יש לנו פריטים בעייתיים בתיק, אך הפקידים מביטים לתוך התא בריכוז ואנחנו מבינים שהם מתכננים לדגום רק תיק אחד, בתקווה שהוא יעבור את הבדיקה בשלום ואנחנו נוכל לחזור לישון באוטובוס. הם בוחרים לבסוף את המוצ'ילה שתחובה הכי עמוק בתא המטען, ולאחר בדיקה מקיפה, מעמיקה ויסודית במיוחד בה הם פותחים שניים וחצי תאים ומסתכלים פנימה בלי להזיז שום דבר, הם נותנים לנו אישור להמשיך בנסיעה. כמה מטרים ניסע עד שנעצור שוב?
התשובה לשאלה הזו לא מאחרת לבוא. עוד כמה מאות מטרים, ושוב עוצרים את הרכבים לבדיקה. אנחנו עומדים בשיירה וממתינים לבדיקה שלנו, כאשר הטרמפיסטית מוציאה לפתע שק תרופות ענק מתיקה ומחביאה אותו באחד התאים באוטובוס. אנחנו מתחילים לדאוג שיבדקו הפעם את התיק של נעמה וימצאו בו את כל התרופות שהבאנו מהארץ, אבל אז אוסקר מודיע בהחלטיות: אם תופסים אותנו על התרופות אני מלשין על הזקנה! למזלנו ולמזלה של הזקנה, השוטרים בכלל לא נכנסו לאוטובוס ואנחנו ממשיכים בדרכנו בתקווה שזו אכן הבדיקה האחרונה.
שלוש שעות נסיעה עוברות עלינו בשלווה ובנחת, הנופים יפהפיים כרגיל (לא שהתרגלנו חלילה!) ואנחנו מצפים בכיליון עיניים להגיע לפאלנקה. אך כשהנסיעה מתארכת מעבר למצופה נעמה ניגשת לנהג ושואלת אותו, סניור, כמה זמן עד שנגיע? נעצור בשירותים בדרך? הוא אומר שנגיע ממש עוד מעט, לא יותר מחצי שעה. אך אחרי חמש דקות אנחנו עוצרים באמצע הכביש בתוך כפר נידח שיש בו פחות מעשרה בתים, מול מכולת קטנטנה שיושבים בה שלושה גברים משועממים ומחכים שמשהו מעניין יקרה בכפר שלהם. הטרמפיסטית שלנו קוראת לנעמה לבוא איתה, ונכנסת איתה למכולת. הסניוריטה צריכה שירותים, היא מעדכנת את השלישיה, והם מצביעים לכיוון החצר האחורית, שם מטיילות להן תרנגולות מסביב לצריף קטן ומזוהם עם דלת מתפרקת. בבקשה, היא אומרת בשביעות רצון ומצביעה על הצריף, ונעמה נכנסת בנימוס וחושבת, מזל שתוך חצי שעה אנחנו מגיעים לפאלנקה.
 |
| כשצריכים שירותים עוצרים ב"פזנון" גרסת מקסיקו |
בפרק הבא (למרות שהבטחנו שזה יהיה בפרק הזה) נספר על הקשר הרופף בין מה ששמענו על הבקתות אליהן הגענו בפאלנקה לבין מה שהיו בפועל, ואיך שינוי ספונטני בתכניות סידר לנו אחלה פתרון לכל הבעיות.
הפרק הקודם
הפרק הבא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה