באמת מזל שהגענו בחיים. אנחנו יורדים מהטרנזיט בהוסטל "Zephyr Lodge" ומסתכלים סביבנו. למרות מזג האויר הסגרירי, אי אפשר לפספס את הנוף הפראי הירוק והבלתי יאמן שנפרש לנגד עינינו. ההוסטל ניצב בקצה הכפר (קצת קשה להגדיר רחוב וחצי בתור כפר) בראש הר שלמרגלותיו זורם נהר רחב ושוצף, ועל המדרונות שמעבר לנהר שוב אנחנו רואים את אותם היצורים שאוסקר מוכן להשבע שהם חדי-קרן, מדלגים לאיטם בשדות ומלחכים עשב קסום. אנחנו נכנסים פנימה ומיד מרגישים שנזרקנו 8 שנים לאחור, לאחד הבקפקרס (אכסניות) באוסטרליה שבהם מסתובבים חבר'ה צעירים, יפים, שזופים ומגניבים אשר אור אולטרה-חופש קורן מהם. מסוג המקומות שאפשר להזרק בהם לתקופה בלתי מוגבלת פשוט כי מדובר במקום מושלם. נשאר לנו רק לקוות שלמחרת יהיה מזג אויר טוב לטיול בשמורת הטבע הסמוכה, "סמוק שמפיי", ואז בכלל יהיה לנו סופשבוע מושלם. למרות שמדובר בהוסטל שמכיל ברובו חדרים משותפים, לא צריך להסחף, לקחנו חדר פרטי עם מים חמים במקלחת (זה לא מובן מאליו כאן), אף על פי שזה נראה מאוד מפתה להתרחץ במקלחות המשותפות, שבהן גם כאשר דלת התא סגורה מאחור ניתן להתקלח תוך כדי בהייה בנוף הפתוח. בסוף יום קשה אנחנו הולכים לישון עם רון בלב וציפייה לאחת מגולות הכותרת של הטיול.
 |
| Zephyr Lodge |
לאחר ארוחת בוקר חביבה אנחנו עולים עם עוד כמה חבר'ה מההוסטל לטנדר כחול ענק, ויוצאים לדרך Guatemalan Style, כלומר בעמידה בתא המטען הפתוח של הטנדר כאשר אחיזה הדוקה במעקות הטנדר היא הדבר היחיד שמונע מאיתנו להתעופף החוצה לעמק הסמוך. אנחנו פוגשים את רפאל (או בשמו העברי - משה נוב' 04 גולני) שידריך אותנו במהלך היום. רפאל מדריך את הטיול הזה כבר שנתיים, והוא מדבר עברית רהוטה לפחות כמונו - נראה לנו שיותר קל לו לדבר איתנו עברית מאשר אנגלית. עבודה טובה עשו כל מאות הישראלים שהוא הדריך.
 |
| הנוף מתא המטען של הטנדר וטרמפיסט ירוק עם 6 רגליים שהחליט להצטרף לטיול |
מצפה לנו יום מלא אטרקציות, והראשונה שבהן היא הליכה לתוך מערה שבקרקעיתה נחל המזין במימיו את הנהר הזורם לאורך העמק. בכניסה למערה רפאל מחלק לנו נרות דולקים, ואנחנו מקבלים על עצמנו את משימת-העל, לשמור שהנר ישאר דולק לכל אורך הדרך. אנחנו נכנסים למים הקפואים וצועדים באיטיות לתוך המערה החשוכה. לפעמים המים מגיעים למותניים ולפעמים צריך ממש לשחות, עם הנר הדולק שצריך להחזיק כמובן מחוץ למים. אנחנו מטפסים על סולמות ומתכופפים במחילות צרות ושמועים כל הזמן ברקע רעש עמום של מים שוצפים הבוקע מחלל המערה. לבסוף אנחנו מגיעים לקצה המסלול שלנו במערה ומבינים מהו מקור הרעש - מפל עצום עם כל כך הרבה מים שהזרזיפים שלו מורגשים גם בלי להתקרב אליו. רפאל מעביר את החבורה מתחת למפל/מקלחת וחוזרים בגלישה חזרה לבריכה ולנרות הדולקים המחכים לנו בבטחה על מדף קטן בקיר המערה. את הדרך חזרה אנחנו עושים כבר בקלילות, ואת אחד הסולמות שטיפסנו בהם בהלוך אנחנו מחליפים בקפיצה לבריכה, הכל עדיין בחשכת המערה כשאנחנו עוזרים אלד לשני לשמור על הנרות. עד ליציאה מהמערה לא נרשמו כיבויי נרות מיותרים וכולם עמדו במשימה בהצלחה. טוב נו, הנר של נעמה כבה פעם אחת כי מישהו טפטף עליו כשעלה לפניה בסולם, אבל זה לא נחשב.
 |
| הנהר הזורם מתוך המערה אל העמק |
 |
| מבט מהגשר בגובה 12 מטר מעל הנהר |
 |
 |
| בריכות הטורקיז של סמוק שמפיי |
מכיוון שאי אפשר באמת לתאר במילים את המראה המרהיב הזה, נתקדם לאטרקציה הבאה שהיא הבריכות עצמן. אנחנו יורדים מהתצפית ולאחר רביצה רגועה בבריכה הראשונה, רפאל מתחיל להעביר אותנו מבריכה לבריכה בכל מיני דרכים שונות ומשונות, בקפיצות וגלישות. הפעם נעמה כבר יודעת שקופצים עם רגליים ישרות, אבל את הפדיחה הבאה היא עושה דווקא באחת ה"מגלשות", שהיא בעצם מפל קטן וחלקלק שמחליקים עליו בישיבה, אבל איכשהו למרות שרפאל אמר להתקדם ממש לאט היא מצליחה להחליק את כל הדרך למטה במהירות ולהדגים לכולם איך לא מתגלשים לאט. מזל שהיא כבר איבדה תחושה בכל פלג הגוף התחתון והגלישה הגרועה הזו בכלל לא מורגשת מבחינתה, וחוץ מזה, כולם עשו פדיחות לפחות באחת מהמגלשות אז מישהו היה צריך להיות הראשון... לקינוח, רפאל לוקח אותנו (או לפחות את האמיצים שבינינו. אוסקר היה נציג המשפחה) למערה קטנה באחת הבריכות, שאליה נכנסים בצלילה ועוברים בין חללים שבהם יש בקושי מקום להוציא חצי ראש בשביל לנשום ובסוף יוצאים מתחת למפל, או כמו שרפאל אמר, "תצלול עד שאתה רואה רגליים". כשאנחנו כבר מותשים מכל הקפיצות, השחיות והצלילות, אנחנו סוף סוף מקבלים סיכת סוף מסלול ואישור לחזור להוסטל, לא לפני שלוקחים אותנו שוב לנסיעה בסגנון הגואטמלי בתא המטען של הטנדר, ואוסקר צריך לדאוג שנעמה לא תירדם שם בעמידה במשך הנסיעה.
 |
| תפאורה מושלמת לטירונות מחזור ספט' 12 |
 |
| שותפתנו היקרה לחדר |
את יום המחרת אנחנו מעבירים במנוחה מהטירונות שעברנו אצל רפאל בסמוק שמפיי. אנחנו מוותרים על כל מיני פעילויות שאפשר לעשות באזור ופשוט רובצים בערסלים, כותבים עוד קצת במחברת הבלוגים ונהנים מהנוף. שניים מהעובדים בהוסטל יושבים לידנו ומנסים לעשות סדר בהזמנות. הבחורה מדפדפת במחברת ישנה ומרופטת, מלאה קישקושים ומחיקות, ואומרת שיש לה שם מלא בלגן ונראה לה שהיא עשתה טעויות בהזמנות. אוסקר מיד מציע את הפתרון המתבקש: למה שלא יפתחו על המחשב קובץ אקסל, עם פילטרים ועם עיצוב מותנה במקרים של כפילויות או טעויות ואז יהיה להם הרבה יותר פשוט לנהל את העניינים. המבט המבולבל שאנחנו מקבלים מהם מוכיח לנו שהחבר'ה האלה נמצאים בעולם אחר משלנו, ואנחנו עוזבים אותם בשקט להסתדר עם המחברת שלהם.
בחורה אחרת שיושבת בשולחן לידנו ולא מפסיקה לקשקש במבטא אוסטרלי מטרידה את שלוותנו. היא מדברת כל כך הרבה וכל כך חזק, שפתאום אנחנו נזכרים - הקול הזה מוכר לנו! זאת מאדי, הבחורה האוסטרלית שנסעה איתנו בארגנטינה לפורטו מדרין! חדי הזיכרון שבין קוראינו בוודאי זוכרים את אותה נסיעה מוזרה למושבת הפינגווינים בה כמעט נגמר לנו הדלק. אוסקר ניגש אליה ושואל האם קוראים לה מאדי והיא מטזמניה. המבט המבוהל בעיניה שניתן לפרשו כ"מי אתה ולמה אתה עוקב אחריי??" נותן את האישור הסופי שמדובר באותה בחורה, ואחרי שאנחנו מרגיעים אותה ומסבירים לה מאיפה אנחנו יודעים את הפרטים האלה, היא נזכרת באותה נסיעה ונדהמת, כמונו, כמה העולם קטן באמת. למזלנו, אנחנו עוזבים מחר את לנקין ולא נצטרך לשמוע אותה מדברת בלי הפסקה, עד המפגש הבא בעוד כמה שנים בצד אחר של העולם.
הערב יורד ואנחנו מנסים להשלים עם העובדה שמחר בבוקר אנחנו עוזבים את המקום הנפלא הזה. אנחנו מתכוננים נפשית לעוד נסיעה ארוכה ומקווים שהיא תהיה קצת פחות טראומטית מהקודמת. פתאום אנחנו שומעים שאלה מוזרה ותלושה לגמרי מהמציאות, עולה מכיוונו של אחד החבר'ה האמריקאים שכנראה שתו קצת יותר מדי - "זה רק נדמה לי, או שזה חד-קרן רץ שם על הגבעה ממול?"
 |
| חדי העין יוכלו לזהות את חד הקרן על הגבעה ממול |
בפרק הבא ניסע צפונה אל הג'ונגלים, נבקר באתר המאיה הגדול בעולם, נלמד איך קרפדה אחת קטנה יכולה למלא תפקיד חשוב בהתנהלות הפיננסית של מדריכי טיולים וניפרד לשלום מגואטמלה הנפלאה לטובת ארץ הטקילה והמריאצ'י.
הפרק הקודם
הפרק הבא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה