אגם קסום, מבחן אומץ ומור"קים על מלחמת יום כיפור באטיטלן

אחרי שמיצינו את חגיגות יום העצמאות הגואטמלי וראש השנה העברי, הגיע הזמן לעזוב את העיר ה"גדולה" לטובת כפרים ותרבויות נידחות באזור אגם אטיטלאן. הפעם אנחנו לוקחים איתנו את המוצ'ילות ובפעם הראשונה אנחנו רואים אותן נערמות על גגון הרכב, נקשרות ומכוסות מפני הגשם, בתקווה שאכן יגיעו בשלום ליעדן. כשאנחנו יושבים ברכב ורואים את צילו של הנהג המטפל במוצ'ילות מוטל על קיר הבית הכתום שלידנו, אנחנו רק יכולים לקוות שאם הוא ירים משהו מאחד התיקים נוכל לראות זאת לפי הצללית שלו על הקיר. זהו המקרה הראשון מני רבים שבהם אנחנו, הציוד שלנו והחיים שלנו נתונים לחסדי הגואטמלים, ואנחנו נעים בין המתח והחשש שהולכים לרמות אותנו לבין הידיעה שאם כל הזמן נחשוד פה בכולם לא נצליח להנות מהטיול. אגב, למוצ'ילות שלום.
הדרך רגועה יחסית ואת רובה אנחנו מכירים מהנסיעה לצ'יצ'י, ושכנתה של נעמה מרשה לעצמה לשקוע בשינה עמוקה כאשר היא נשענת עליה בלי לשאול. מאוחר יותר נפגוש אותה במלון והיא אפילו לא תטרח להגיד שלום, כאילו לא העברנו שעתיים של נסיעה בכפיות. אנחנו מגיעים לעיירה פנחצ'ל, השוכנת לשפת אגם אטיטלאן, ומשם אנחנו צריכים לקחת סירה אל המלון שלנו - "קאסה דל מונדו" שנחשב למלון הכי שווה באגם. כשהזמנו את החדר קיבלנו מהם מייל עם הנחיות לגבי ההגעה, ואנחנו יודעים שהשייט לא אמור לעלות יותר מ20 קצאל (כ10 שקלים) לכל אחד, אבל מכיוון שהסירה היא עוד הזדמנות למקומיים לעבוד על התיירים, אומרים לנו ולכל מי שהגיע איתנו שהמחיר הוא 25. אוסקר שעדיין חדור מוטיבציה להתמקח על כל דבר אומר למשיט (שנקרא לו הנהג מעכשיו) "זה 20 לא?". הנהג אומר לו בלחש "כן, אבל אל תגיד להוא ששילם לי 25". ואז קורה דבר נפלא - אנחנו עולים בהיררכיית המחירים באגם מהרמה הנמוכה ביותר "תיירים שלא יודעים כלום מהחיים שלהם" לדרגת "תיירים שלא מקבלים כל מחיר כמובן מאליו", ובימים הבאים, עם קצת מידע פנימי ועוד קצת חוצפה פנימית נמשיך ונטפס בסולם הדרגות הזה עוד ועוד. המוצ'ילות שלנו מועמסות על קדמת הסירה ואנחנו קצת מודאגים שהן יירטבו, אבל כשהשייט מתחיל אנחנו מבינים שהמקום הכי בטוח על הסירה הוא מקומן של המוצ'ילות, ואנחנו בתא הנוסעים המפואר (4 ספסלי עץ וחלונות שחצי מכוסים ביריעות ניילון ובעיקר חצי לא) חוטפים שפריצים מכל הכיוונים. אנחנו מגיעים לרציף של המלון, אך מסענו עוד לא תם. המלון שוכן על צוק מול האגם, מה שאומר שאנחנו צריכים לעלות אינסוף מדרגות כדי להגיע לקבלה והחדרים. מזל שבאתר שלהם מצויין על כל חדר, בנוסף לתמונות המציגות את הנוף הנשקף מחלונות החדר, כמה מדרגות צריך לעלות אליו. כמובן שבחרנו את החדר עם המינימום האפשרי ולכן אנחנו צריכים לעלות רק "הרבה מאוד" ולא "מלאנתלפים", ועדיין יש לנו את הנוף הכי שווה במלון.

המקום הכי יבש על הסירה

אנחנו מגיעים בשעת הצהריים בדיוק בזמן שמזג האויר מתקדר ומבאס ואנחנו קצת חוששים שנפלנו על כמה ימים גשומים באגם, אבל מקווים שזה רק מבול חולף ושמחר יהיה שוב יפה. אנחנו מעבירים את היום במנוחה, בכתיבת עוד פוסט לבלוג במחברת שמשמשת אותנו בינתיים עד שיהיה אינטרנט נורמלי, ובציפיה לארוחת הערב ששמענו עליה רבות. כשמגיעה השעה, אנחנו הולכים למסעדת המלון שם שולחן האוכל ערוך עם מפות רקומות ונרות דולקים לארוחה ב"סגנון משפחתי" כמו שקוראים לו כאן, כלומר שולחן אחד ארוך לכל הסועדים שאליו מוגשת מנה אחידה לכולם בלי תפריט ובלי בופה. מוגש לנו מרק תירס סמיך ומחמם ופילה דג רך כמו חמאה שמצדיק את השמועות לגבי האוכל כאן.
למחרת אנחנו מתעוררים כרגיל עם השמש, אבל הפעם זה דווקא משמח. אין אף ענן בשמים, ואנחנו מבינים שמזג האויר כאן מתנהג באופן די עקבי: בשעות הבוקר יש שמש וחם מספיק כדי לשחות באגם, בסביבות 12 בצהריים השמים מתכסים עננים, והגשם מתחיל קצת אחר כך. הוא ימשך בעוצמות שונות בין זרזיף למבול עד הערב, ובערך בשעה 8-9 בערב השמים יתבהרו עד הבוקר. את היום השני אנחנו מתחילים בטיפוס לתצפית שנמצאת מעל המלון, רק שאנחנו לא בדיוק מזהים איפה התצפית ועולים קצת יותר מדי עד שאנחנו פוגשים שני פועלי בניין מקומיים שצוחקים עלינו ואומרים שאין יותר לאן להתקדם משם. בכל אופן מהנקודה שאליה הגענו רואים את כל האגם נפרש לפנינו, ומעליו מתנשאים שני הרי הגעש שאת ראשם מכסה ענן קטן המכונה בפי המקומיים "סומברריטו בלאנקו" - כובע סומבררו קטן ולבן. האמת היא שאת הנוף הזה רואים גם מחלון חדרנו, וכשהשמש זורחת והאגם חלק כמו מראה זה בכלל מקסים, אבל רצינו להרגיש טוב עם עצמנו על הטיפוס הזה, אז שיהיה.

הנוף מהתצפית וגם מחלון חדרנו

 אחרי התעמלות הבוקר הספונטנית אנחנו שטים לכפר סן פדרו, לבדוק מה כל ההתלהבות ממנו ולמה כולם נוסעים לשם. בזמן ארוחת הבוקר במלון אנחנו מוצאים מחירון של סירות בין הכפרים על שפת האגם. העלון טוען שהשיטה עם הסירות האלה היא לא לשאול כמה עולה אלא פשוט לשלם את המחיר המקובל לנסיעה הזו לפי המחירון (תלוי בין אילו כפרים נוסעים), ואם מישהו מצליח לשלם פחות מזה אז כנראה שהוא דובר את שפת המאיה המקומית, טוצוהיל. אנחנו מחליטים לנסות את השיטה בשייט לסן פדרו, והיא באמת עובדת! בזאת עלינו לדרגת "גרינגו'ס שמשלמים כמו תיירים גואטמלים" ואנחנו ממש מבסוטים על עצמנו שתפסנו את הקטע.

מקומיים בסירה לסן פדרו. יום אחד גם אנחנו נשלם כמוהם

אנחנו יורדים מהסירה בסן פדרו ולרגע חושבים שאנחנו מדמיינים, אבל כן, אלו שני ילדים דוסים שיושבים על הרציף ואורבים לישראלים הבאים שירדו מהסירות. אנחנו מצליחים להתחמק מהם אך מיד קוראת לנו זקנה אחת שיושבת בצד הדרך עם קערת לחמניות וצועקת: "שַלוֹן שַלוֹן לֶחֶן בַּנָנָה!" וכך אנחנו מבינים לאיזה ישראליאדה נחתנו. מסתבר שסן פדרו היא ליטל יזראל של גואטמלה, ולא פלא שבית חב"ד החליטו לפתוח כאן סניף. אחרי חצי שעה של שוטטות אנחנו מגלים שאין יותר מדי מה לעשות שם, ומספיקים לחזור למלון לשנ"צ לקראת ארוחת הערב המשפחתית. בארוחה אנחנו יושבים מול זוג בריטים, ומסתבר שהבחור מתנדב בצבא בתור לוחם חי"ר (מתנדב?!?) ושירת באפגניסטן. הוא מספר לנו שלימדו אותם על מלחמת יום כיפור ושואל מה המשמעות של היום הזה. וכך אנחנו שעד לפני יומיים לא ידענו שיש דבר כזה סדר ראש השנה, מוצאים את עצמנו מסבירים לחייל בריטי סקרן על כל חגי ישראל, המנהגים, הסיפורים והמאכלים. כשאנחנו מספרים על הגפילטע פיש של פסח מצטרף פתאום בחור אמריקאי לשיחה ומספר שהוא נשוי ליהודיה ושגפילטע פיש זה מגעיל. אין ספק שכמה כוסות יין יכולות לספק נושאים שונים ומשונים לשיחה בין מטיילים מכל העולם...
בתור חזאים מנוסים אנחנו כבר יודעים שבבוקר מצפה לנו מזג אויר מושלם לטבילה באגם, ומיד אחרי ארוחת הבוקר אנחנו יורדים למים ורואים במו עינינו את מה שסיפרו לנו על האגם: בשנים האחרונות, בגלל שינויי מזג האויר, שטפונות ומפולות בוץ, גובה פני המים עלה בכמה מטרים, עד כדי כך שחלק מהבתים שניצבו על שפת האגם כוסו במים, וגם אצלנו במלון השינוי ניכר - חלק ממרפסות השמש לשפת האגם והמדרגות המובילות אליהן כוסו במים ואפשר ממש לשבת או לעמוד עליהן בתוך המים. לנו זה נחמד וגם חוסך לא מעט מדרגות בעליה מהרציף לחדר, אבל האמת היא שזה די עצוב, במיוחד שבנסיעות הבאות שלנו באגם אנחנו יכולים לזהות בבירור את הבתים והצמחיה שכוסו במים ואבדו לשוכניהם בכל הכפרים המקיפים את האגם.

מעקה מרפסת השמש מתחת למים

 אחרי טבילת הבוקר שלנו אנחנו לוקחים סירה לפנחצ'ל (אותה עיירה שהגענו אליה מאנטיגואה) וממשיכים ליישם את שיטת ה"שלם בלי לשאול" בבטחון רב בסירה וגם בטוק-טוק שלוקח אותנו לשמורת הטבע המקומית. שם אנחנו הולכים לשחזר את ההצלחה המסחררת מצ'ילה של הקנופי, אותה אומגה בין צמרות העצים מעל עמק רחב מכוסה בג'ונגל ומפלים. מסתבר שצריך רק פחדן אחד יותר גדול ממך כדי להיות גיבור גדול בעצמך, כי יש שם בחורה אחת כל כך פחדנית שפתאום נעמה מגלה מאגרי אומץ חבויים וגולשת שם בין העצים כאילו אין מחר. הכבלים מתוחים בין שני עברי העמק כך שבכל גלישה אפשר לראות את נופי האגם וההרים מהצדדים ואת הג'ונגל מלמטה. אחרי 2-3 גלישות מתחיל לרדת עלינו גשם שבהתחלה קצת מציק אבל סך הכל מוסיף לחוויה. ובייחוד אנחנו מרוצים מעצמנו בגלישה האחרונה שבה כל אחד מאיתנו מצליח לבלום לקראת הסוף בלי להתנגש בשום דבר, אבל אז אנחנו מגלים שכולם פתאום מצליחים ומבינים שזה לא ממש בזכותנו אלא יותר בגלל הכבל שכנראה מכוון ככה. כשנגמר הקנופי נשארת לנו עוד משימת חסינות אחת והיא מעבר מעל הנחל על גבי נדנדות שצריך לעבור ביניהן בעמידה, כאשר חוסר היציבות של כל הקונסטרוקציה מפיק הצגה בלתי נשכחת של שנינו, שלא בדיוק התברכנו ברגליים וידיים ארוכות, ואנחנו עושים שם בושות כששנינו נשארים אחרונים וצריכים את עזרת המדריך כדי לעבור את המכשול המציק והמיותר הזה. הכל בגלל הגשם, באמת!

 

קנופי מעל העמק. קודם היינו שם, עכשיו אנחנו כאן

מופע הנדנדות של נעמה ואוסקר

אחרי שאנחנו מתאוששים מהחוויה המביכה, אנחנו לוקחים טוק-טוק חזרה לרחוב הראשי של העיירה. מלצרים שעומדים בפתחי המסעדות מנסים לפתות אותנו עם התפריטים המצולמים שלהם, אבל אנחנו לא ממש רעבים וממשיכים להסתובב. פתאום אוסקר קולט שבכל המסעדות משדרים עכשיו (ב2 בצהריים!) את ליגת האלופות ***זהירות חפירת כדורגל לפניכם*** ויש משחק של ברצלונה נגד ספרטק מוסקבה שמובילה 2-1 על בארסה! אז פתאום אוסקר נהיה ממש רעב ואנחנו פשוט חייבים להכנס לראות ... אההה לאכול משהו. באמת מזל שנהיינו רעבים כי ב-10 הדקות הבאות היו עוד שני גולים לבארסה ואנחנו בטוחים שאנחנו אלה שהבאנו את המזל. אגב, גם הדג שאכלנו שם היה ממש טעים!

רואים כדורגל עם המקומיים. מזל שכולנו באותו צד

עוד שייט אחד חזרה למלון, כי מחר אנחנו עוזבים את האגם, ואנחנו מחליטים לנסות ולהוריד עוד יותר את מחיר הנסיעה, כי אנחנו יודעים שמה ששילמנו עד עכשיו זה לא באמת המחיר הכי נמוך שיש. אז במקום ה-15 קצאל ששילמנו עד עכשיו, אנחנו נותנים לנהג 10. הפעם כנראה קצת נסחפנו, זאת אנחנו מבינים מהפרצוף החמוץ שלו, והוא אומר לנו בכעס "זה 15!" וכך אנחנו מגיעים לדרגה הכי גבוהה בהיררכיית המחירים שאליה יכולים התיירים באגם להגיע: "גרינגו'ס חצופים שהצליחו לעצבן את הנהג מרוב שהם שילמו כל כך מעט".
עוד ארוחת ערב מעולה ובוקר שמשי עם מראה נהדר מהחלון, ואנחנו נפרדים מהאגם לשלום. אנחנו חוזרים לאנטיגואה ללילה אחרון, שם אנחנו מספיקים לאכול במסעדה שנקראת "לונה דה מייל" (שמשמעותו ירח דבש) עם אריאלה וארז, זוג חברים שבאמת חוגגים ירח דבש, לא כמונו שסתם מפזרים את ההצהרה הזו בכל המלונות וההוסטלים כדי לקבל חדר שווה עם מגבות בצורת חיות.

מחר אנחנו נוסעים ללנקין, עוד נסיעה בלתי נשכחת של 9 שעות, שעליה נספר כבר בפרק הבא...


הפרק הקודם
הפרק הבא